ההספד לישראל בירחון האטלנטי

במעריב של סוף השבוע התמקדו בעלי הטור בנדר ויואב במאמר של בנימין שוורץ עורך הירחון ,THE ATLANTIC MONTHLY אחד מכתבי העת הוותיקים והנקראים ביותר בארצות הברית ובעולם. עניינו של המאמר: סיכויי שרידותה של מדינת ישראל לגיל של מאה שנה. הכותב רואה בחיוב את ההתפתחויות האחרונות בארץ הקודש, אך מסיק מתוכן כי ישראל לא תשרוד, מכוח הדמוגרפיה. המאמר מלא וגדוש בדעות הקדומות של האינטליגנציה היהודית-דמוקרטית של ארצות הברית. אלו ניזונות בעיקר מן הדעות של האינטליגנציה האנטי ציונית של ישראל עצמה, כדוגמת ברוך קימרלינג ודומיו. הנחות היסוד של בנימין שוורץ, מוצגות כעובדות שאין להרהר אחריהן, למרות שאינן אלא השערות ואף לסברות כרס ייחשבו. לדוגמא: the Israeli prime minister connived in the massacre of Palestinian refugees ראש הממשלה זמם את שחיטתם של פליטים פלשתינים. אם זו איננה הסתה גלויה, הרי שלא קראתי הסתה מימי. האמרה שקרית מעיקרה. הוא לא היה ראש ממשלה, ומעולם לא הוכח שהוא זמם דבר כלשהו. הוא הואשם באחריות בלתי ישירה לאשר עשו הנוצרים שהיו בני ברית לשעה, ותו לא. כאמור לעיל במשפט הבא לגבי מטרות הציונות: making an Arab land into a Jewish state לעשות ארץ ערבית למדינה יהודית. כידוע, היה השלטון בארץ ישראל נתון בידי האימפריה העותומנית מזה ארבע מאות שנה, ומעולם לא היתה בארץ ישראל ישות פוליטית עצמאית ערבית. גם סלאח-דין-דין היה כורדי. הישות הערבית-פלשתינית נוצרה יש מאין רק ב-1964, כתכסיס תקשורתי לקדום ההשמדה של הישות היהודית (דברי פארוק קדומי, מזכיר הליגה הערבית) כאשר פותח סופר או עורך את הכתבה עם עיוותים כה מרשימים של האמת, קשה לקחת אותו ברצינות. ובכל זאת, יש בדבריו גם גרעין של אמת, ואולי אף בהלה, שכן הוא מזהה בברור את האיום המשמעותי ביותר על שרידותה של מדינת היהודים. לא, לא הטרור, אלא התרבות הערבית-איסלמית המעודדת ילודה פרועה לשם השגת יתרון מספרי. כמות ללא איכות, ילדים שניתן להעלות למולך, ללא פקפוק, ואפילו בגאווה. ישנה נטייה לכותבים מן הצד הליברלי-דמוקרטי להתעלם מן העובדות, ולהתאים אותן לנטיות ליבם. הנטייה הראשונה היא לראות כל משא-ומתן כפשוטו, ולא היא כאשר מדובר בערבים, או כל משטר רודני. הדוגמאות לכך רבות מיני ספור: הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב, הסכם היטלר-צ'מברליין, הסכמי רבין-ערפאת. כולם היו טובים עד לרגע בו היה לרודן את הרושם שהרוח בגבו. השנייה היא ההנחה כי אריאל שרון פניו לשלום, או כי מחמוד עבאס פניו לשלום. מכיוון ששניים אלו מובילים עמים (היהודי והערבי) בהתנגשות על אותה פיסת אדמה, אין איש מהם שוגה בהזיות מן הזן של שמעון פרס, ברוך קימרלינג, בנימין שוורץ או תומס פרידמן. שלישית, מבט מהיר על דברי ימי הציונות מראה כי השטח שבו מתיישבים יהודים ומרחיקים מעליו את הערבים הולך ומתרחב. מתוכנית החלוקה של שנת 1925 דרך תכנית החלוקה של ועדת PEEL בשנת 1937, החלוקה של נובמבר 1947, וקווי הפסקת האש משנת 1949, ועד למלחמת ששת הימים 1967, שבה הרחיבה ישראל את גבול שליטתה עד לירדן ורמת הגולן. ההתנחלות הישראלית בארץ ישראל הולכת ונשלמת, על אפם ועל חמתם של הערבים. למרות הדמוגרפיה שתמיד היתה רחם חוקם של הערבים. רביעית, הליברלים הדמוקרטים מניחים כי מדינה דמוקרטית תמשיך להתנהג לפי עקרונות הדמוקרטיה (ONE MAN, ONE VOTE) גם כאשר חרב מונחת על צווארה. ולא היא. ארצות הברית הכניסה את כל המהגרים היפנים למחנות ריכוז בעת מלחמה. צ'כיה גרשה שלושה מיליון גרמנים מחבל הסודטים לאחר מלחמת העולם. הולנד מחילה כבר עכשיו חוקים גזעניים למהדרין כנגד הפלישה הערבית-איסלמית לתחומיה, ואחריה מדינות צפון אירופה כמו דנמרק ונורבגיה. גם ישראל תשים את הדמוקרטיה בצד, לפחות לזמן מה, כאשר יתברר כי הרחם מנצח את החרב. הגבול המזרחי של ארץ ישראל הוא הברור מכולם, ונראה היטב גם מן הלווין. לכן הפתרון הנהיר, הפשוט וההכרחי הוא זה שיינקט בסופו של דבר, אם בהסכמה, ואם באופן חד צדדי, יהודים ליהודה, וערבים לטרנסג'ורדן. חמישית, הכותבים הליברלים-דמוקרטים-יהודים מניחים כי כל היהודים דומים להם, וכי הלך המחשבה שלהם דומה לזה של כל המתקרא יהודי, הנחה גאוותנית שאין כמותה. ולא היא. בארץ ישראל קמו ניצולי השואה, ניצולי הגרוש מארצות ערב, ניצולי השמד הקומוניסטי, ניצולי השמד של אתיופיה והם אומרים לא עוד. לא עוד כצאן לטבח. לא עוד הכרעה בכח המספרים, או הדעה הבינלאומית, ואפילו הדעה היהודית. באנו כאן לחיות ולא למות. באנו כאן לחיות על חרבנו, ולא ליפול על חרבנו. אנו נוכיח לגויים כי עדיף להיות ידידינו ולהתרחק מאויבינו. כבר עתה ישנן תנועות עולמיות, ענקיות, אשר רואות את העצמה הטמונה ביהודי הריבוני החי בארצו. דווקא האיש שבני'מין שוויצר מניח כי עבר לצד שוחרי השלום, הוא זה שהניח את אבן היסוד לחד-צדדיות, לחוסר אמון במשא-ומתן. העיקרון הזה ישמש כל ראש ממשלה עתידי של ישראל כדי לפתור את הבעיה הדמוגרפית בדרך היחידה האפשרית, והיא גירוש הפולש הערבי אל עשרים ושתיים המדינות החברות בליגה הערבית. בעיית הפליטים תהיה אז לבעיה ערבית בלבד, ובא לציון גואל. ואם תרצו, אין זו אגדה. גם אם לא תרצו, זו המציאות. ישראל בשנת 2048 למניינם תהיה בדיוק באותו גודל כפי שהיא היום, ומספר הערבים התושבים בה עד עשרה אחוזים, מכוח החוק. _________________ יובל ברנדשטטר MD להבים, בין לקיה ורהט (התנחלויות ערביות בנגב הצפוני) חג שמח