בשנה הבאה עלינו לטובה, ימלאו עשור שנים לכניסתו לתוקף של חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. מדובר בחוק אשר הסדיר לראשונה את מערכת היחסים שבין מטופל למטופל וגרם למהפכה של ממש בתפיסת המערכת המשפטית את מהות היחסים הללו.
בחלוף השנים מתחילות הוראות החוק והזכויות של המטופל אשר מעוגנות בו לחלחל אל מודעות הציבור. ואולם דומה, כי דווקא הצד השני אשר בו עוסק החוק, המערכת הרפואית, טרם הטמיעה לחלוטין את מלוא משמעות החוק.
אחד הפרקים החשובים בחוק עוסק בסוגית ההסכמה מדעת של מטופל לקבלת טיפול רפואי, והמשמעות המשפטית אשר עולה ממתן טיפול ללא קבלת הסכמה מדעת לטיפול כזה.
פסק דין מעניין אשר ניתן לאחרונה ניתן בבית משפט השלום בירושלים מאת כב' השופט אהרן פרקש בעניין פלוני נ' ד"ר בנט ואח' (ת.א 17040/00), מדגים בצורה מיטבית את הפרשנות אשר נתנה הפסיקה להוראת חוק זכויות החולה בעניין הסכמה מדעת של מטופל לטיפול בו.
פלוני עיין בעיתון ועיניו נתקלו במודעת פרסומת ענקית של קליניקה רפואית פרטית, אשר בה מבוצעים ניתוחים פלסטיים שונים ובין היתר ניתוח להארכה ועיבוי של איבר המין הזכרי. פלוני, אשר הינו אדם נשוי ואב לילדים, מצא עניין בניתוח המוצע. הוא פנה אל הקליניקה ושם נפגש עם נציגת המכירות של הקליניקה ואף עם הרופא אשר מבצע את הניתוח אשר בו התעניין - ד"ר ב. מנתח בתחום האורלוגיה.
לאחר שהוצגו בפני פלוני תמונות אשר הדגימו את תוצאותיו המוצלחות של הניתוח, שוכנע פלוני לבצע את הניתוח ושילם סך של 19,000 ש"ח. פלוני הסכים לבצע את הניתוח, לאחר שד"ר ב. הבהיר לו כי סיכויי ההצלחה של הניתוח הינם 100% וכי לאחר הניתוח תהיה הגדלה ועיבוי של האיבר וכן שיפור בחיי המין. גם נציגת המכירות הסבירה לפלוני כי מדובר בניתוח קצר ביותר, פשוט ונטול סיכונים.
ביום הניתוח חתם פלוני על 2 טופסי הסכמה כאשר הוא כבר מוכן לניתוח ושוכב על מיטת הניתוח.
לאחר הניתוח התברר כי נגרם לפלוני נזק לאיבר מינו: נותרו לו צלקות ואיבר המין שלו התעוות.
בפסק הדין מנתח השופט פרקש את ההסברים אשר ניתנו לתובע לפני הניתוח, וקובע כי פלוני, אשר חתם על הסכמה לניתוח זמן קצר לפני הניתוח ולא קיבל הסברים על מלוא הסיכונים הכרוכים בכך, זכאי לפיצוי בגין רשלנות הרופא באי-קבלת הסכמתו לניתוח, וזאת מבלי שבית המשפט דן כלל בשאלה אם הניתוח עצמו, מבחינה רפואית, בוצע בדרך רשלנית.
די בזאת, לפי פסיקת בית המשפט, כי המטופל יוכיח כי שלא קיבל הסברים מספקים על הסיכונים הכרוכים בניתוח, וכי בית המשפט ישתכנע כי לו היה מקבל הסברים מלאים על הסיכונים היה נמנע המטופל מלבצע את הניתוח, כדי לבסס את עילת הרשלנות כלפי הרופא המנתח ולחייבו בפיצוי המטופל אשר נפגע בשל התממשות הסיכון בניתוח, סיכון אשר כאמור לעיל, יתכן והוא חלק מהסיכונים הטמונים בניתוח - אף כאשר הניתוח מבוצע בצורה נכונה מבחינה רפואית.
פסק הדין בעניינו של פלוני, מיודענו, חוזר על הלכה אשר נקבעה בשנים האחרונות במספר ערכאות, ובהן בית המשפט העליון, שקבע שרופא יחויב בפיצוי מטופל בגין טיפול אשר ביצע לו אם המטופל לא הבין את מלוא הסיכונים הכרוכים בטיפול וזאת גם במקרה שהטיפול עצמו מבחינה רפואית בוצע לכאורה באופן נכון ומקובל.
חוק זכויות החולה מטיל על הרופא את החובה להסביר למטופל הסברים מקיפים ורבים על הטיפול אשר הוא עומד לקבל, ובין היתר: האבחנה של המטופל, הצפי של התפתחות מחלתו (פרוגנוזה), תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכונים של הטיפול המוצע וכן סיכונים וסיכויים של טיפולים רפואיים חלופיים או העדר טיפול.
בהתאם להוראת החוק אשר זכתה לפירוש מרחיב בפסיקת בתי המשפט, על הרופא למסור למטופל את המידע הרפואי בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מירבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון.
בנוגע לחלק מהפעולות הרפואיות אשר מנויות בתוספת לחוק ואשר הינם ניתוחים, צינתורים של כלי דם, דיאליזה, רדיותרפיה, טיפולי הפריה חוץ-גופית וכימותרפיה לטיפול בתהליכים ממאירים, דורש החוק כי ההסכמה תהייה בכתב.
חתימת החולה אשר עומד בפני ניתוח על גבי טופס ההסכמה, הינה בעיני רופאים רבים עדות ניצחת לכך שהמטופל נתן את הסכמתו מדעת לטיפול, שכן אחרת: 'מדוע חתם?'.
בית המשפט, באינספור פסקי דין, חזר על ההלכה כי עצם החתימה על הטופס כאשר היא נעשית ללא קבלת ההסבר כמפורט בחוק ובאופן אשר אינו מאפשר למטופל לקבל החלטה מושכלת והגיונית אשר מתבססת על מלוא המידע, אין בה כדי להעיד על הסכמה מדעת לטיפול.
למרבה האירוניה, דווקא החתמת החולה על טופס הסכמה מדעת סמוך מאד לניתוח, כאשר על הטופס יש לציין תאריך ושעת החתמה, משמשת כחרב פיפיות ופוגעת לעיתים בטענה של הרופא המתגונן בתביעה של המטופל בדבר העדר הסכמה מדעת, שכן עצם העובדה כי ההחתמה נעשתה כה סמוך לטיפול מעלה שאלות באשר למועד מתן ההסברים והאם הם היו בהתאם לחוק בשלב מוקדם ככל האפשר.
במקרה אחר (ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים כרמל ואח') הלך בית המשפט העליון צעד נוסף בביסוס זכות המטופל על גופו. בפסק דין התקדימי קבע בית המשפט, כי אף אם יוכח בפניו שמטופל לא קיבל הסברים על הסיכון הטמון בטיפול ואולם גם אם היה מקבל את ההסברים המלאים על הסיכונים הטמונים בניתוח היה המטופל מסכים לביצוע הניתוח תוך נטילת הסיכון שהוסבר לו, הרי שעדיין זכאי המטופל לפיצוי בגין מה שהוגדר כ"פגיעה באוטונומיה" של המטופל, בכך שבוצע בו טיפול ללא קבלת הסכמה מדעת. שוב, ללא קשר לשאלה אם הטיפול היה רשלני מבחינה רפואית.
באותו מקרה היה מדובר בחולה אשר הגיעה לניתוח ברגלה. כאשר הייתה כבר על שולחן הניתוחים התברר, כי יש לבצע לה ניתוח נוסף, דחוף יותר של ביופסיה מהכתף. המטופלת הוחתמה על טופסי ההסכמה על שולחן הניתוח ולאחר הניתוח נגרם לה נזק חמור בכתף (כתף קפואה) ונכות בשיעור של 35%.
בית המשפט, כאמור באותו מקרה, קבע כי לא ניתנה הסכמה מדעת של המטופלת לניתוח בכתף, שכן ברי שלא יכלה לשקול אם לסרב לניתוח ולא הבינה את הסיכונים הכרוכים בניתוח במעמד זה. יחד עם זאת, בית המשפט הניח כי לו היו ניתנים למטופלת מלוא ההסברים הנדרשים לגבי הניתוח ובאופן אשר עולה בקנה אחד עם חוק זכויות החולה, הרי שעדיין סביר להניח שהיא הייתה מסכימה לביצוע הניתוח. נוכח קביעתו זו לא זיכה בית המשפט את המטופלת בפיצוי על מלוא נזקה ונכותה, אך פיצה אותה בגין עצם עריכת הניתוח ללא קבלת הסכמה מדעת.
______________________
המחבר מתמחה בנזקי גוף ודיני בריאות
______________________
רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.
