הגבר החדש - ההורה החדש?

מי זה הגבר החדש? הרבה נאמר על הגבר החדש, המבין, המקשיב, הרגיש, זה שרוחץ כלים בלי שיגידו לו ומוריד את הזבל לא כדי להתהדר בתואר של זה ש"עוזר לאשתי". אחד, שטורח להגיע בארבע לילדים ומעורב בגן ובביה"ס אפילו יותר מאשתו, מגיע לאסיפות הורים ותמיד הוא זה שזוכר שצריך לבוא עם חולצה לבנה ביום שני ולהביא בקבוק מים ריק ליצירה ביום שישי. הגבר שמקפיד על כך ש"נשיות" היא תכונה גברית לא פחות מהיותה תכונה נשית, זה דואג ומטפל ומטפח, זה שקם בלילות ומחליף טיטולים בימים, זה שמחליף עבודה או רב עם הבוס על חשיבות ההשקעה בבית ובמשפחה, מכין שניצלים ופירה במקום לבדוק דוא"ל, מכבה את הטלפון בין שתיים לארבע כי התינוק נרדם והוא נרדם איתו אחרי לילה לבן ולמרות שלא הספיק להגיש דוח חשוב בעבודה, זה שמתמרן לא פחות טוב מאשתו בין הבית, הילדים, העבודה והחבר'ה (שלא לדבר על שעה יומית בגינת המשחקים, והס מלהזכיר את זמן טיפוח הזוגיות...). לא מאמינות? נו, טוף, קטנות אמונה שכמותכן. הנה כמה עדויות של אבות מן המניין. להדפיס ולראות סביב שולחן הסדר, בתוך מהדורה עדכנית של ההגדה: ככה, נצא כולנו מעבדות לחירות. ולגברים קטני האמונה שבינינו - הנה, יש לכם לאן לשאוף, נראה אתכם מפיקים טקסטים כאלה - ומתכוונים לכל מילה! מי שקורה לעצמו גבר חדש ולא מוצא את עצמו בין מילות העדויות כאן, שיחזיר את התואר. הוא לא הרוויח אותו בכבוד. כי מה שהם אומרים כאן, זו המשמעות האמיתית והיחידה של לעבוד בלהיות הורים, רק שהייתי מארגנת חלוקת עבודה קצת אחרת, לכל הנוגעים והנוגעות בדבר. תודה לגברים שעדויותיהם מובאות כאן. ההייתם, או חלמתי חלום? יואש, בן 32, אב ל- 1 + 1 בדרך הלכתי לאיבוד קצת, אני מקווה שאני בדרך לאור... נדב נולד קצת לפני שסיימתי את התואר השני. אין לי מושג איך הצלחתי לסיים את התואר, אבל אחרי זה נשארתי עם נדב בבית (לאשתי יש ג'וב מחייב) ואח"כ, כשכבר הכנסנו אותו למסגרת של גן לא רציתי לעשות שומדבר שיוציא אותי מהבית לכל היום. לא מסוגל לדמיין את עצמי יותר מחוץ לבית 12 שעות. אז עכשיו אני לומד להיות מדריך הכנה ללידה והורות ראשונית לאבות ומדריך התעמלות לכל המשפחה ואני מקווה שבסוף ההריון הנוכחי אני אתחיל לעסוק בנ"ל. אלי, בן 30, אב ליותם - בן 2.3 לפני הלידה עבדתי כמעצב גרפי בסטודיו. היה לי קשה מאד עם העבודה במשרד ובשעות קבועות (מקסימום 9 שעות ביום). הרגשתי - גם ללא ילדים - שסוג כזה של מסגרת לא מתאים לי (למרות שאת המקצוע עצמו אני מאד אוהב). כבר כשאישתי היתה בהריון ידעתי שאני לא חוזר לעבוד אחרי הלידה אלא נשאר עם הילד. וכך היה: אני עדיין עם יותם שייכנס לגן בספטמבר, בגיל שנתיים ו-3 חודשים. כשהוא היה בן עשרה חודשים בערך חזרתי לעבודה מהבית במינונים קטנים (עיצוב כפרילאנס ואיור למגזינים). אני מקווה שעם כניסתו לגן אני אצליח להגדיל את נפח העבודה שלי. מני, בן 34, אב ל- 1 אני הייתי סטודנט כשהמומין נולד, והלימודים שלי מאוד מאוד נתקעו כתוצאה מלידת הילד. כרגע החלטתי לעצור את הלימודים ולחזור לעבודה, כי אני מרגיש שאני לא מסוגל לשלב את זה ביחד. הייתי שמח מאוד למצוא משרה חלקית במקצוע שלי, או לפחות כזאת שלא דורשים בה שעות נוספות, אבל זה קצת מסובך בשוק ההיי-טק, וממש קשה לי לוותר על מקצוע שאני גם אוהב וגם טוב בו. בכל אופן ברור לי שכשאני אעבוד אמא שלו תצטרך להגיע הביתה מהעבודה יותר מוקדם מידי פעם, ואני אהיה איתו פחות. דודי, 29, אב ל- 1 אני עובד ולומד. אשתי עובדת קשה, כמפרנסת עיקרית ומגיעה בשש-שבע כל יום. שלש פעמים בשבוע אני אוסף את הילד מהגן בארבע ופעמיים הסבתות אוספות אותו. ואני רואה אותו רק אחרי שהוא ישן (חוזר בסביבות 8-9 בערב). איך זה השפיע על הקריירה? כמובן האט אותה מאד. לקח לי כמעט 4 שנים לסיים מאסטר, מאד קשה להספיק לעבוד כמו שצריך, ללמוד כמו שצריך, להשקיע בזוגיות עם אשתי כמו שצריך ולגדל את הילד כמו שצריך. האמת הכל נפגע, אבל אני עושה את מה שאני רוצה לעשות ובסוף, למרות המשברים, אני מאושר. ______________ לא פשוט לגדל ילדים, לטפח זוגיות, ללמוד, לעבוד, להתקדם, לפרנס, להיות "בסדר" ולגלות מעורבות ופעילות מלאה בכל תחומי החיים. ככל שהילדים גדלים, מגוון המורכבויות גדל. טקסטים כאלו, הם נחלתן ההסטורית והתרבותית של נשים, בדר"כ. אני צופה בעיניים עצובות בזוגות "שוויוניים" נטולי ילדים ויודעת, כמעט בודאות, מה היא תאמר שנה אחרי פרוץ הילד הראשון. או, אם להתייחס לטקסטים כאן, מה יאמר הוא. האם זה משמעות השוויון ההורי? גברים מודרים, מעוכבי קריירה, מותשים, כתחליף לנשים מודרות, מעוכבות קריירה ומותשות? אז המלצה אישית שלי: יש שביל זהב בין האשה המודרת לגבר המודר. הורות משותפת היא פריחה משותפת, חלוקת עבודה וחלוקת אחריות. לא מי שמוותר/ת על סיום תואר ומי ששב/ה מהעבודה מאוחר, אלא שני תארים, שתי קריירות עם קצת ויתורים, הורות משותפת, הכרות משותפת עם מטלות היומיום של ההורות, "מפעל משפחתי" ששניכם שותפים שווי חובות ושווי זכויות בו. אם מישהי או מישהו מכם/ן מזהה את עצמו/ה בסיפורים הללו, או את בן/בת זוגו, דעו: זה לא האידיאל. צאו מזה. להשאר עם הילד/ה בבית שנים, ע"ח המימוש העצמי, זה משהו שלא הייתם מאחלים לחבר/ה הכי טוב/ה שלכם, נכון? אז למה לאפשר את זה לבן או בת זוגכם? כי זה נוח? ילדים זו שמחה, חשוב להעמיד את המשפט הנהדר הזה כמוטו, שיזכיר לנו את זה כהורים שהם גם בני אדם. וכלשון ההגדה של פסח, על ערך השוויון ההורי: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ. לסיום, הסיפור של טוני, בן 35, אב לשלוש בנות הייתי באמצע דוקטורט כשהתחתנתי. עזבתי מכל מיני סיבות וביניהן גם העובדה שמיד נולדו בנותי ברצף צפוף. אני לא רואה איך אני יכול לשלב בין קריירה שדורשת עבודה לאורך שעות עם גידול הילדים המאד אינטנסיבי אצלינו. היום אני עובד בין 8:30 ל-15:00 וגם את זה בקושי אני מצליח לעשות. ברור לי גם שקריירת ההולדה שלנו עוד לא נגמרה ולכן אני שם בינתיים את המשך הלימודים בצד ומתמקד במשפחה. אולי אולי אולי פעם, כשאהיה גדול, אחזור לדוקטורט או שבכלל אעשה שינוי מקצועי. מדי פעם אני מתחרט לכמה דקות על שהפסקתי תואר באמצע אבל אז אני נזכר בכל המטלות שכבר יש לי על הראש ומוריד את הדוקטורט מהפרק...