בשעת חצות, בערך, לאחר שליל הסדר הסתיים, שעות של צחוק ושיח משפחתי ער הגיעו לדעיכה מפוהקת, הילדים כבר לא רצים על הדשא אלא יושבים בשקט ובוהים אחד בשני בעייפות - הגיע זמננו לארוז את הסיר השמנוני שבו שכן עד לפני מספר שעות הגפילטע פיש, ולחזור הביתה בשלום. 20 דקות על כביש 4 ואנחנו במיטות. או ככה חשבנו, לפחות, בנאיביות של מי שלא מכירים את הטיפש הביטחוני שלהם. בצומת בית ליד עמדה ניידת במסלול הנגדי, חשבנו שתאונה. המשכנו בנסיעה איטית לרמזור הבא. כמה מאות מטרים אחריו נעצרנו, לשלוש שעות.
אחרי עשר דקות של עמידה במקום, טלפנו לע'. הוא נסע לכיוון מערב, שעה לפנינו. קילומטר הפריד בינו לבין הירידה לכביש החוף. כשטלפנו, הוא עבר שליש מהדרך. אז טלפנו לא', שיצא דקות לפנינו לכביש 4. התמזל מזלו להיות מראשוני הפקק הגדול, שעוד ייזכר לדורות ו - כך אני מקווה - ילמד לדורי דורות בבית הספר לשוטרים, כפרודיה על המקצוע וכביטוי מגוחך ל'חטא היוהרה הביטחונית', הישראלית למהדרין. א' דיווח לי שיש התרעות ממוקדות, שהליקופטר חג מעליו במעגלים והכביש סגור לכל הכיוונים. טוב, הפנמנו: הפרה הקדושה הרימה ראש ולנו נשאר רק לדומם מנוע.
תוך דקות החלה לאורך כביש 4 פעילות חברתית עירה. החבר'ה יצאו מהרכבים והחלו לנהל שיחות חולין מבודחות על המצב. מכשירי הטלפון הסלולרי נשלפו וצ'יק צ'ק הגענו למבזקי החדשות באינטרנט, שדיווחו על התרעה ממוקדת אודות חוליית מחבלים באיזור. הימור המיואשים בפקק היה 1:0 לטובת המחבלים. הצל"ש שניתן שם לכוחות הביטחון, דמה יותר לתחרויות של "המתלבשת חסרת הטעם של כל הזמנים". בין התקועים נרשמה הסכמה היסטורית על שלושה דברים:
1. בזכות המחסום המשטרתי, הפכנו ממטרה ניידת ומפוזרת למטרה נייחת וממוקדת;
2. אין שם שום סכנה, חוץ מפול-גז בניוטרל של המשטרה וכוחות הביטחון;
3. סעיפים 1 ו-2 אופייניים כל כך למשטרה וכוחות הביטחון, שלא נותר לנו אלא להתייחס אליהם בסובלנות, סבלנות והומור ידידותי. כי על 'משפחה' לא מלגלגים, במיוחד בליל הסדר.
עברה עוד שעה, השוליים מלאו במכוניות משטרה מהבהבות ואמבולנסים מצפצפים. הדיונים העקרים בינינו, בסגנון של: "האם מתוך הדסים יש פרצה בגדר שאפשר לעבור בה עם אוטו משפחתי קטן, דרך השדות לרעננה", מיצו את עצמם. הכביש, שנצץ עד אז מאורות המכוניות התקועות, כבה לאיטו. אנשים דוממו מנוע והתכנסו באיטיות לתנומות קצרות ברכבים התקועים. מדי פעם, יצאו נהגות ונהגים לעוד סיבוב חברתי בין המכוניות, ושבו לנוח. אנשים "שמרו" אחד לשני כשברחו לשוליים לעשות פיפי. נוצר הווי, נוצר בונדינג בין הנצורים, משהו שלא חוויתי מאז טיול שכבת י"ב בצופים.
המבזקים בסלולרי נהיו ממוקדים. תקועים מרחק די גדול מאזור הסכנה, קראנו שיושבים להם שלושה מחבלים חמושים ומתבצרים במכונית ממולכדת בין צומת בני דרור למושב בני דרור.
ע' הגיע בינתיים לפאתי רעננה, הביתה. א' וזוגתו (גם היא א') הודיעו שלא יתקשרו אליהם בשעה הקרובה כי הם הולכים לישון עד יעבור זעם. ב' כבר הגיע הביתה לתל אביב אחרי שפיזר את נוסעיו בבתיהם. הקינאה אכלה אותנו בכל פה. הקטנה פקחה זוג עיניים כחולות ותהתה בקול ילדותי רך למה היא לא בבית, במיטה שלה. היא שאלה למה יש פה בלילה כל כך הרבה מכוניות. לא היתה לנו תשובה חכמה לתת לה, אז שתקנו. גם אנחנו תהינו, אבל מבזק המחבלים המבוצרים בלבל לנו את המצפון, אז לא תהינו בקול רם.
הגדול קם לרגע, הביט בשעון, שאל: "אמא ואבא, השתגעתם?", ושקע שוב בשינה עמוקה.
ניידת שהתייצבה להקים קו חסימה נוסף במסלול הנגדי, מטרים ספורים מאיתנו, היתה הקש ששבר את גבנו. שאלנו את השוטר כמה זמן זה ייקח; "כמה שצריך כדי שהמשטרה תחסל את הסיכון".
אותגרנו. היינו מוכנים לעשות מעשה. עשינו סיבוב פרסה מסובך, ביחד עם עוד עשרות מכוניות שנשבר להן, נסענו צפונה לאורכו של השול המערבי של כביש 4 עד לצומת בית ליד, פנינו לכביש החוף שהתרוקן בינתיים מחוסמיו ובתוך חצי שעה - בשלוש וחצי בלילה, השכבנו את הילדים במיטותיהם והלכנו לישון, מיוסרים על שפקפקנו בפרה הקדושה של ביטחון המדינה, שמחים שיצאנו משם ללא פגע וחדורי אמונה מחודשת בכשירותם, רצינותם ומקצועיותם של כוחות הביטחון.
בדרך, שוחחנו עם ד' ועם א', שני אזרחים שומרי חוק שהושפעו מאיתנו מייד ונחלצו בהשראתנו משדה הקרב. בנו של ד', סטודנט צעיר בעל הומור אנרכיסטי חודר, שמח שטלפנו. מזה שעה הוא ניסה לשכנע את אבא שלו לצאת משם בעבירת-תנועה טריוויאלית של נסיעה נגד הכיוון, כשהוא מגייס לטובתו דימויי שואה ("כצאן לטבח") ואת היציאה מעבדות לחירות. עזרנו לו וגם סיפקנו עדויות על אישור השוטר. ותקדימים. ציידי מצוות שכמונו.
קמנו בבוקר, עייפים, מאוחר מדי לצאת לטייל, טרוטי עיניים, רק כדי לגלות שעמדנו - אלפי רכבים - למעלה משלוש שעות בכביש 4, כי המשטרה ערכה מצוד על שלושה עובדי אריזה מסכנים, מפוחדים ולא מסוכנים בצומת בני דרור. המחבלים לא מחבלים אלא עובדי אריזה, החמושים לא חמושים, הרכב הממולכד אינו ממולכד, המחבל הרביעי שברח עוד לא נולד בכלל, המתבצרים לא התבצרו.
על זה נאמר באנגלית - התרעה ממוקדת My Ass. ובאידיש: אם זה לא היה הטיפש שלי, הייתי צוחקת.
ממש 'תעלת בלאומילך'.
בישראל, כמו בישראל, נגלה בקרוב שהאחראים לאווילות היקרה, הרשלנית והפוגענית הזו, קודמו.
