לבנימין דיזרעאלי מיוחסת האמירה: "אימפריות ושושלות משגשגות וחולפות; ערים עשירות וגאות הופכות לשממה; ממלכות מנצחות מתפוררות ונעשות מדבריות, אבל עם ישראל לעולם שורד".
נראה שממשלת הטרנספר של שושלת שרון עברה את שיא כוחה, ומתחילה את תהליך השקיעה: יום לאחר ששרון שילם כספים ייחודיים לטומי לפיד וחבורתו (כאשר היועץ המשפטי לממשלה מעלים עין ממתן 700 מיליון ש"ח לאדם אחד, ללא בקרה תקציבית, כדי שהלה יחליט לאלו מבוחריו הפוטנציאליים יועברו השלמונים), נכשל שרון בניסיונו לתגמל את התומכים המעטים שנותרו לו בסיעתו (המיעוט בליכוד!) באמצעות הוספת שרים מיותרים.
עם תחילת שקיעתו הופך שרון, הנשען על כידוני השמאל וקולותיו, לברווז צולע, מריונטה בתיאטרון הבובות של השמאל. אם עד כה הוא נהנה מרוח גבית מהתקשורת המגוייסת (יואל מרקוס, דן מרגלית, אריה גולן, חיים יבין ודומיהם) ובלבד שיעביר את תוכנית "ההינתקות" אל מעבר לכל המכשולים הפרלמנטריים), הרי שכיום חלקם כבר מתחילים לבקר אותו על מעלליו האנטי דמוקרטיים.
לא רחוק היום שבו לא יוכל שרון להינשא על כידוני השמאל, ועיתונאי החצר יחלו לתקוע בו את כידוניהם. אפילו האריה גולנים והחיים יבינים המתעקשים להשתמש באמצעי השידור "הממלכתיים" כדי לקרוא לנאמני הליכוד "מורדים" עתידים להפסיק את התקרנפותם למען הטרנספר.
ויתור על ממשלת שרון לא יהיה בבחינת "ויתורים כואבים", ואף לא הפלת ממשלה ימנית, אלא שחרור מממשלה שנולדה בחטא, כתוצאה ממהפך שלטוני אנטי דמוקרטי וכתוצאה מחתונת דמים בין שני שותפים לדבר עבירה ופגיעה בזכויות האדם של אזרחי המדינה.
מדובר בברית בלתי קדושה בין פרס א', שבמחדל אוסלו הביא על ישראל את מלחמת אוסלו, לבין פרס ב', שהחליט ללא סיבה להינתק מארצנו ומשורשינו, ואף מהישגיו האישיים בבניית כוח ההרתעה של מדינת ישראל. למעשה לא ברור מי ראש הממשלה ומי המשנה לו.
ב-2003 זכה שרון בניצחון גורף בבחירות, ורבים סברו שתחלופנה שנים רבות קודם שהשמאל יקום מהקרשים. אבל, בשנתיים שחלפו השלים שרון מהפך אנטי דמוקרטי, וללא בחירות העביר את השלטון מימין לשמאל, בניגוד לרצון הבוחרים. אפילו הרכב המצביעים בעד ונגד התקציב מצביע על כך: ללא סיוע מצד האופוזיציה - זו שהכניס כסוס טרויאני לממשלתו וזו שקנה תמורת אתנן (הגדרתו של לפיד) - לא היה התקציב עובר, ובמקום "הינתקות" היו בחירות.
שרון יצר צורת משטר מוזרה, שבה הממשלה נשענת על "האופוזיציה" כדי לשרוד, "האופוזיציה" מוותרת על תפקידה להפיל את הממשלה ולהוביל לבחירות, ואילו שני שלישים מתוך "מפלגת השלטון" מצביעים נגד ראש הממשלה ויו"ר המפלגה (בהצבעה על משאל העם). אין אח ורע בתולדות המשטרים לכך שהאופוזיציה היא השלטון. זהו חידוש מבית מדרשם של שרון, בניו וסניגוריו.
המהפך שחולל שרון היה דרמטי: בזה אחר זה הוא איבד את השותפים הטבעיים, מפלגות המחנה הלאומי; את התומכת העיקרית במדיניות הכלכלית, שינוי; את שליש סיעתו בכנסת; את רוב מתפקדי מפלגתו; ולמעשה גם חלק ניכר משריו, המתפקדים בינתיים כ"אנוסים" וממתינים לשעת כושר "לצאת מן הארון הפוליטי" ולחזור למצע מפלגתם, שהוקרב למול "ההינתקות". מבחינה משטרית התבצע לנגד עינינו עיוות מוחלט של תוצאות הבחירות, דריסת מצע הליכוד, הבאת הליכוד לסף פילוג, וקימום מפלגת האופוזיציה הראשית מהריסותיה. והכל, על-ידי אימוץ מצע האופוזיציה ואיגופה משמאל...
למהפך שחולל שרון יש גם מאפיינים מוסריים, או - נכון יותר - בלתי מוסריים: הוא סילק את נעמי בלומנטל מממשלתו, אבל לא פעל נגד עמרי שרון בגין מעשים דומים, ואף קיבל לממשלתו את בוזי הרצוג, שאף הוא גונן על עצמו באמצעות שתיקה מוזרה, ולפיכך ראוי היה ששרון יפטרו; הוא דורס ומשתיק את המתנגדים והמבקרים את מדיניותו ההרפתקנית, עושה דה-לגיטימציה עד כדי דה-הומניזציה של אזרחים נאמנים, רק בגלל דבקותם בחזון שאותו השליך מאחורי גוו; הוא מאיים לשסות את צה"ל כנגד אזרחים, מעשה חסר-תקדים במשטר דמוקרטי; הוא מסכן את עצם קיומו של צה"ל, כאשר הוא פותח פתח למיליציות של השמאל הקיצוני בתוך הצבא, שכל רצונן הוא לבצע "סיזון" ולגרש יהודים מבתיהם.
קורטוב אופטימיות: ספק גדול אם ממשלה התלויה בחסדי "האופוזיציה" תהיה מסוגלת לבצע מעשה אנטי ציוני ואנטי דמוקרטי של גירוש יהודים מבתיהם. גם ממשלת אחדות אמיתית לא היתה מצליחה בכך, קל וחומר ממשלה שתכלית קיומה היא "הינתקות" ולא אחדות, הרס ולא בניין.
