|
פרטי האירוע המערער התחייב למכור למשיב דירה שבבעלותו. הוא הצהיר בחוזה שנחתם, כי על הדירה רובצת לטובת בנק למשכנתאות משכנתא בסכום מסוים. הצהרה דומה נתנה גם בזיכרון הדברים שקדם לחוזה, שם נקבע מחיר הממכר, נקבעו מועדי התשלום, ונקבע, כי היתרה בגובה האמור של המשכנתא, תשולם בדרך של המחאת חוב. נחתם זיכרון דברים נוסף, שבו נאמר, כי כל התשלומים, ריבית הצמדה וכל תשלום אחר החל על המשכנתא עד למועד סמוך ליום חתימת החוזה, יחולו על המוכרים. לאחר שקיבל לידיו הקונה את הדירה הוא ערך בה שיפוצים נרחבים. הסתבר כי גובה המשכנתא היה גבוה ממה שנמסר לקונה. המשיב הגיש תביעה לבית משפט מחוזי לצורך סילוק הפרש החוב וכן לקבלת פיצוים מוסכמים. המוכרים טענו כי המשיב הפר את החוזה בזה שלא שילם תשלום במועד. ההחלטה הייתה כי המוכרים ישלמו את הפרש המשכנתא ממה שהוסכם, והתביעה לפיצוים מוסכמים נדחתה מהטעם שגם הקונה הפר את ההסכם. מכאן הערעור לעליון והערעור שכנגדו. טענות המשיב הקונה נטל על עצמו סילוק כל יתרת חוב המשכנתא, כולל הפרשי הצמדה וריבית, כפי שהייתה בפועל ביום חתימת החוזה. הייתה חובה על הקונה לברר בבנק את היתרה המדויקת של חוב המשכנתא, על-פי הכלל: "יזהר הקונה". בנוסף הוא טען כי ההתקשרות הייתה עקב טעות משותפת ביחס לגובה חוב המשכנתא, ומכאן הצידוק לביטול החוזה. החלטת בית משפט השופט בייסקי - בבוא בית משפט לתהות ולפרש את אומד דעתם של הצדדים, ייבחנו לצורך זה התכלית, שביקשו המתקשרים להגיע אליה, והכוונה, שהנחתה אותם בעת שניסחו את המסמך. ואולם, כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), יפורש אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ואם אינו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות. בית המשפט מצווה לבחון שיקולים של "צדק" מבחינת איזון האינטרסים של כל הצדדים. על הטועה לשכנע את בית המשפט, כי הביטול מוצדק, משום שאחרת ייגרמו לו עוול ונזק גדול לאין שיעור מאשר לצד שכנגד. ייתכנו מקרים, שבית המשפט לא ייעתר לבקשת הביטול, משום שנזקו של הצד השני הוא חמור עד כי פיצוי כספי אין בו להיטיב את הנזק או אי הנוחות שיגרום לו הביטול. טעות הנוגעת לגובה החוב שנצטבר, להבדיל מעצם החבות בהפרשי הצמדה וריבית נוסף על חוב המשכנתא, אינה יכולה להיחשב טעות יסודית. טעות יסודית היא טעות היוצרת שוני מהותי בין העסקה כפי שהבין אותה הטועה, ובין העסקה האמיתית. טעות בשיעור הפרשי הצמדה וריבית שנצברו ליום חתימת החוזה היא, לכל היותר, טעות בכדאיות העסקה, וזו מוצאת מכלל טעות המזכה בביטול חוזה, על-פי הוראת סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי). המוכר נהג ברשלנות רבה במסרו הצהרות לא נכונות ומטעות ביחס לחוב המשכנתא הן בזיכרון הדברים א' והן בחוזה. כאשר למתקשר עילה לביטול החוזה, חייב הוא להפעיל את עילת הביטול תוך זמן סביר (סעיף 20 לחוק). לא עשה כן, ישמש עניין זה שיקול בין שיקולי בית המשפט, אם צודק הוא לבטל את החוזה, ובאיזה מידה גרמה ההשהיה לשינויים בשטח, הפוגעים בצד האחר, ואשר היו נמנעים אלמלא הושהתה הפנייה לבית המשפט. גם אילו מצא, שבבחינות אחרות יש צידוק לביטול החוזה, היה מחייב את המוכר בתשלום פיצוי לקונה על מלוא הנזק שנגרם לו עקב כריתת החוזה, וזאת מכוח הסמכות על-פי הסיפא של סעיף 14(ב), ובסופו של דבר לא הייתה צומחת למוכר כל תועלת כלכלית מביטול החוזה בתנאים אלה. לגבי המוכר נקבע, כי ההפרה מצידו מתבטאת באי סילוק אותו חלק של המשכנתא שהתשלום חל עליו, והפרה זו מזכה לכאורה את הקונה בפיצוי. נמצא כי גם הקונה חטא באי תשלום בזמן. במצב דברים זה, התוצאה היא לכאורה ששני הצדדים חייבים לשלם את הפיצוי המוסכם אחד לשני. כדי למנוע פעולה מיותרת זו יש לדחות את הערעור והערעור כנגדו. הערעורים ידחו ולמסקנה זו הגיעו גם השופטים שמגר ולוין. [ערך: שגיא בנתאי]
|