|
פרטי האירוע המערער והמשיב 1 היו בעלי המניות והמנהלים של מוסך. המערער החזיק 25% ממניות החברה וצ'פניק ביתר המניות. ב- 6.8.70 הופקע השטח הנ"ל, שעליו נוהל המוסך, לצרכיה של חברת "נתיבי איילון". בין "מוסך אביב" לחברת "נתיבי איילון" התקיים מו"מ, אותו ניהל המערער בשם המוסך, ובסיומו נערך הסכם (5.11.71) ובו התחייבה נתיבי איילון לשלם סכום פיצוי עבור השטח המופקע. את הסכומים שקיבל המערער (25%), הוא השקיע במפעל טכסטיל, ופרש מענייני המוסך. ב- 31.5.76 נערך הסכם בין המערער לבין צ'פניק שעל-פיו רכש צ'פניק את זכויותיו במוסך תמורת פיצוי. ב- 30.6.76 חתם צ'פניק, בשם חברת מוסך אביב, הסכם עם נתיבי איילון, על-פיו הוא רכש בחזרה חלק משטח המוסך. על ההסכם הנ"ל נודע למערער כשנה לאחר עריכתו, והוא הגיש תביעה לבית משפט מחוזי, אשר דחה את תביעתו ומכאן הערעור. טענות המערער צ'פניק העלים מן המערער את המידע שהיה בידו בדבר נכונותה של חברת נתיבי איילון לחזור ולמכור חלק מן הקרקע שהופקעה. התנהגות זו מהווה הטעייה זדונית, עושק ותרמית, המקנה למערער זכות לביטול החוזה בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי). החלטת בית משפט השופט שמגר - המערער לא נקט שום צעד משפטי ולא נתן הודעת ביטול לצד השני, יותר משנתיים לאחר שנודע לו על העסקה. אין לומר כי ההודעה נתנה תוך זמן סביר לאחר שנודע עילת הביטול. צ'פניק לא היה חייב, בנסיבות המקרה, בחובת גילוי מיוחדת למערער, ואין לראות בהתנהגותו משום הטעיה או מו"מ בחוסר תום לב. מקובלת עלי העמדה, שעל-פיה קיים קשר הדוק בין הסעיפים 12 ו- 15 לחוק החוזים (חלק כללי), ועל כן יכול שסעיף 12 ישמש בסיס לחובת הגילוי בהיותו "דין", אשר לפיו מתחייב גילויה של עובדה כלשהי. אולם, לא מצאתי, בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, ראיה של ממש, כי צ'פניק פעל בחוסר תום לב, ואינני סבור, שלפי נסיבות המקרה היה עליו לגלות למערער על המו"מ עם נתיבי איילון. לצ'פניק לא הייתה סיבה של ממש להניח, כי המערער יבקש להשתתף בעסקה זו, שהרי המערער עצמו היה מעוניין לחסל את ענייניו במוסך ולקבל מזומנים למטרות עסקיות אחרות, ולא היה הגיון בכך שירצה להשקיע סכומי כסף נוספים בעסק. אפשר לצפות ממי שמוכר את מניותיו בחברה כעבור שש שנים מאז עזב את העסק וקיבל את חלקו במקרקעין, שיידע מה הוא מוכר ואילו זכויות נלוות לאותן מניות, ובהעדר ראיה על הטעיה זדונית, מירמה או פעולה בחוסר תום לב, לא תעמוד לו טענה של הטעיה. הרכישה החוזרת של המקרקעין הייתה עסקה עצמאית של מכירה מרצון לקונה מרצון, ולא היה לה קשר ישיר להפקעה שהתרחשה בשנת 1971. (בדר"כ ההלכה היא, כי כאשר מדובר באי גילוי אפילו של עובדה קטנה ולא מהותית, הרי מדובר בהפרה של חובת תום הלב). דין הערעור להדחות ולמסקנה זו מגיעים גם השופטים בייסקי וגולדברג. [ערך: שגיא בנתאי]
|
