|
פרטי האירוע המערער השתתף במכרז שפרסמה המשיבה וזכה בו. בתנאי המכרז לא צוין הזמן לביצוע העבודות נושא המכרז. המערער, שהוזמן ע"י המשיבה לחתום על חוזה, סירב לחתום, לאחר שהוברר לו, כי דרישת המשיבה היא לסיים את העבודות תוך 75 יום. המערער פנה בתביעה לבית המשפט המחוזי, שעילתה הפרת חוזה, ותבע פיצוים על נזקיו. התביעה נדחתה מן הטעם, שהחוזה בין המערער לבין המשיבה לא נכרת, שכן נעדר ממנו רמת המסוימות. לדעת בית משפט קמא, התניה לעניין משך העבודה נושא המכרז היא מהותית ואינה ניתנת להשלמה. בהעדר פרט מהותי כזה - אין בין הצדדים חוזה מחייב. מכאן הערעור. טענות המערער 1) בנוסף יש לשלם לו פיצויים על-פי הוראת סעיף 12(ב) לחוק החוזים בגין הפרת החובה מצד המשיבה לנהוג במהלך המשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה בדרך מקובלת ובתום לב. 2) אין באי ציון משך העבודה במכרז כדי לשלול מההסכם את אופיו כחוזה מחייב. לטענתו מדובר בפרט הניתן להשלמה הן לפי סעיף 26 לחוק החוזים והן לפי סעיף 41 לאותו החוק. החלטת בית משפט השופט בך - על-פי כללי המכרז הפרטי נחשב המכרז כהזמנה להציע הצעות, ההשתתפות במכרז היא הצעה, והחלטת בעל המכרז, הבוחר באחת ההצעות, היא הקיבול. יש צורך בשני אלמנטים, על מנת שהסכם בין הצדדים, מפגש רצונותיהם, יהפוך לחוזה מחייב כדין, ואלה הם היסודות המצטברים של גמירת דעת ושל מסוימות (על-פי סעיפים 2 ו- 5 לחוק החוזים). החוזה הכתוב והחתום משלים את המסגרת הפורמלית, אך חוזה מחייב נכרת, בדרך כלל, ברגע שבעל מכרז מודיע למגיש ההצעה, שהוא זכה במכרז ושהצעתו אכן נתקבלה. במקרה שלפנינו לא רק נמנע המערער מלהוכיח, מהו הנוהג ביחס למועד ביצוען של עבודות מהסוג הנדון, אלא שלא הוכח אף עצם קיומו של נוהג כזה. כדי להיזקק לסעיף 26 האמור צריך בית המשפט להשתכנע, על סמך הראיות המובאות לפניו ע"י הצד המבקש להניעו לעשות כן, לפחות בקיומו של נוהג כללי בנושא שבו מתבקשת השלמת החוזה. הנוהג הקיים לפעולה מסוימת, אם יוכח, עשוי במקרים רבים להצביע גם על "סבירות" אותה התנהגות הנדרשת בהווה ובעתיד. במקרה דנן ה"נוהג" במובן סעיף 26 לא הוכח, וכאמור, מצביע חומר הראיות על אי קיום פראקטיקה אחידה בנושא הנדון. לעניין סעיף 41 - "קיום חיוב זמן סביר לאחר כריתת החוזה" יכול להתייחס גם להשלמת חיוב, אשר קיומו מתמשך תקופה מסוימת. המשמעות של סעיף 41 בשלמותו היא, כי במקרה של אי הכללתו בחוזה של מועד לביצוע החיוב או להשלמת ביצועו, רשאי בעל החוזה, שהמתין תקופה מסוימת לקיום החיוב, לדרוש מהצד השני לחוזה לקיים את החיוב תוך זמן סביר. השאלה העומדת להכרעה היא, אם אומנם נכרת חוזה תקף בין הצדדים על אף העדרו של מועד להשלמת העבודה. לעניין זה יש לציין כי אומנם ניתן היה להשלים את החסר לפי סעיף 41, אך לא ניתן לומר זאת לגבי סעיף 26. לסיכום: כאשר הודיעה המשיבה למערער על זכייתו במכרז, נכרת חוזה תקף בין הצדדים, וזאת חרף העובדה, שלא סוכם באותו שלב המועד להשלמת העבודות שעליהן סב המכרז. לו חשבה המשיבה, כי המועד לביצוע העבודות מהווה נקודה מהותית וחיונית עבורה, כי אז היה זה מחובתה להכליל פרט זה בין תנאי המכרז. משלא עשתה כן, הרי מבחינה משפטית הביעה בכך את הסכמתה, שניתן לבצע את העבודות תוך זמן סביר, כאמור בסעיף 41 לחוק החוזים. דרישתה המאוחרת יותר של המשיבה לכלול בחוזה הכתוב תנאי בדבר השלמת העבודה, הינו אלא ניסיון חד צדדי להוסיף תנאי לחוזה, אשר לא בא לו זכר במכרז, ושהמערער לא חייב היה להסכים לו. השופט ברק - חלה הוראת סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) במקום שקיים חיוב ולא נקבע מועד לקיומו, בין אם החיוב הוא לביצוע תוך תקופה מסוימת ובין אם לאו. אין בו, בסעיף 41 לחוק החוזים, להקים חיוב, שבשל העדר המועד לא קם מעיקרא. סעיף 41 לחוק החוזים משלים את היש, אך לא יוצר אותו. דין הערעור להתקבל, ולמסקנה זו הגיע גם השופט חלימה. [ערך: שגיא בנתאי]
|
