|
פרטי האירוע בין המערערת לבין המנוח, שעיזבונו הוא המשיב 1, נחתם בשנת 1962 הסכם סוכנות סטנדרטי, שהוכן ע"י המערערת. בהסכם נקבע, שהמערערת תספק למנוח סחורה שתישאר בבעלותו, והוא ימכרה בשמו במחיר שתקבע המערערת ויעביר לה את הפדיון בניכוי אחוז מסוים במזומנים, כעירבון למלאי הסחורה שיהיה בידיו מעת לעת ולמילוי התחייבויותיו כלפי המערערת. הפיקדון ישא ריבית של 4% לשנה. בהסכם נקבע גם פיקדון בנ"ע. לגבי שני סוגי הפיקדון נקבע, כי המערערת לא תהיה רשאית להעביר לאחר את זכותה לפיקדון או למשכן או לשעבד זכות זו ותוכל, לפי שיקול דעתה, לממשה, במקרה שהסוכן יהיה חייב למערערת כספים. ההסכם נעשה לזמן בלתי מוגבל, כשלכל צד רשות לבטלו תוך הודעה של שלושה חודשים מראש. במקרה כזה, יוחזר הפיקדון, או יתרתו, תוך 3 חודשים. אין בהסכם כל הוראה באשר לשערוכו של פיקדון המזומנים. הצדדים להסכם פעלו על-פיו. בשנת 1964 הועלה שיעור הריבית ל- 6%. עוד לפני כן רכש המנוח במחצית הפיקדון מניות של המערערת, שהפכו לפיקדון של ני"ע. סכום הפיקדון לא הועלה, למרות שהמנוח קיבל כבר בעת כריתת החוזה, ולאחר מכן, סחורה בשווי העולה בהרבה על שווי הפיקדון. משנפטר המנוח בשנת 1970, עבר ניהול הסוכנות לידי אלמנתו. הסכם הסוכנות בא לידי סיום בשנת 1978. נתגלעה מחלוקת בין בעלי הדין בשאלה אחת: האם זכאים המשיבים, כפי טענתם, להחזרת הפיקדון בערכו הריאלי, או שמא צודקת המערערת בטענה, שהם זכאים רק לקבלת ערכו הנומינאלי, נוכח העדר תניה בהסכם בדבר שיערוהו. בית משפט השלום קיבל את עמדת המערערת, אולם בית משפט המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור המשיבים. מכאן הערעור לבית משפט עליון. טענות המערערים אין לסטות מהוראותיו של החוזה, שכן הן משקפות את המוסכם בין הצדדים, ואין להוסיף על כך, ואין לכרות חוזה חדש עבור הצדדים. טענות המשיבים בעת עריכת ההסכם היה שיעור האינפלציה 4%. המטבע הישראלי היה יציב, ועל כן לא לקחו הצדדים בחשבון את הגורם האינפלציוני, תוך שכוונתם הייתה, כי הפיקדון שניתן יוחזר בערכו הריאלי. החלטת בית משפט השופט ברק - על-פי הוראות החוזה, מקבל צד אחד סכום כסף כפיקדון, ועם סיום החוזה עליו להחזיר את הפיקדון. אין בחוזה כל הוראה בדבר הצמדה. לאחר שנים בא החוזה לסיומו. נשאלת השאלה, האם יש להחזיר את הפיקדון בערכו הריאלי או בערכו הנומינאלי. קיומה של האינפלציה, ובעיקר האצתה ושחרורה, הביאו לזעזוע ברבות משיטות המשפט. התפיסה שעמדה ביסודן הייתה איפוא תפיסה נומינאליסטית. הנחה זו שוב אינה תואמת את המציאות. הרפורמה השיפוטית היא מטבעה חלקית וקשורה בסוגייה המיוחדת המובאת להכרעה שיפוטית. שופטים הצביעו על המחוקק כמי שראוי לו להתמודד נורמטיבית עם השלכותיה של אינפלציה. על רקע מציאות חדשה זו התגבשה נכונותם של בתי המשפט לשקול מחדש את עמדותיה של הפסיקה בכל הנוגע להשלכותיה של האינפלציה בתחום המשפט. כל עוד הייתה ההתפתחות האינפלציונית נמוכה, הדרגתית וצפויה, ניתן היה להתעלם משאלות של שיערוך, תוך אכיפת החוזה על-פי כתבו ולשונו... טיעונים אלה נחלשים והולכים עם התגברות ממדי האינפלציה... . הגישה המשקפת נכונה את עמדתו של בית המשפט העליון כיום היא, כי "בית משפט זה טרם אימץ כהלכה גישה ולוריסטית צרופה". הגישה השיפוטית נמנעת מהכללות. אין היא נוקטת עמדה נומינאליסטית כוללת, ואין היא נוקטת עמדה ולוריסטית כוללת, היא בוחנת כל סוגיה על-פי מסגרתה הנורמטיבית שלה. השאלה בדבר "ערך הכסף" אינה נקבעת על-פי "דיני הכסף" - נומינאליסטיים או ולוריסטיים - אלא על-פי הפירוש הראוי של הדין הרלוואנטי החל בסוגייה נתונה. העיקרון הנומינאליסטי אינו עקרון קוגנטי, ואינו משקף את תקנת הציבור. זהו אך עיקרון, המשקף כוונה אפשרית - את כוונת הצדדים (בחוזה) ואת כוונת המחוקק (בחוק). התחשבות באינפלציה במסגרתו של דין זה אין בה כדי לפגוע בהסכם שעשו הצדדים ואין בה כדי להביא לשינוי במוסכם על-ידיהם. שיערוך הנעשה במסגרת התרופות הניתנות להפרת חוזה אינו פוגע ב"קדושת החוזה", ואין בו משום עשיית חוזה חדש לצדדים. לעומת זאת, שיערוך בחוזה המקוים נוגע להתחייבויות החוזיות שנטלו על עצמם הצדדים. עד כמה ששיערוך זה מקורו בחוזה עצמו, הריהו ביטוי לאומד דעתם של הצדדים, כפי שבא לידי ביטוי בחוזה שעשו. בתחום החוזה שהופר, ניתן להצביע על מגמה עקבית של בית המשפט העליון, בכיוון של זניחת הגישה הנומינאליסטית ואימוץ גישה ולוראטיבית. השלב הראשון הוא בחינת החוזה עצמו, מתוך ניסיון למצוא תשובה לשאלת השיערוך בחוזה, כפי שהוא מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. השאלה היא, מה משמעות שתיקתו - המלאה או החלקית - של החוזה בשאלת השיערוך. לעתים משמעות השתיקה תהא הכרה בשיערוך (הסדר חיובי), ולעתים משמעות השתיקה תהא שלילת השיערוך (הסדר שלילי) - הכל על-פי פירוש החוזה לאור אומד דעתם של הצדדים. במקרה זה יהא מקום להשלים את החוזה על-פי הוראות הדין הכללי בעניין זה (כגון סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי)). בעוד ששיערוך החוזה המופר אינו נוגד את שהוסכם בין הצדדים, אינו מתנגש עם חופש החוזים ועם "קדושת החוזה", ואין בו משום כתיבת חוזה חדש לצדדים, הרי שיערוך בחוזה המקוים נוגד את שהוסכם בין הצדדים ומהווה התערבות שיפוטית ביחס החוזי. מכאן, שרק בתנאים מיוחדים ויוצאי דופן יהא מקום לפעולה חריגה זו של התערבות שיפוטית. דומה, שהדעה המקובלת היא, כי עקרונית "עשויות להיות נסיבות, בהן תשלום כספים ללא שיערוך יהיה מעשה, שעקרון תום הלב אינו עולה עמו בקנה אחד". במספר פסקי דין הזכיר בית המשפט העליון את עקרון תום הלב לעניין השיערוך, אך היה זה לרוב בהקשר של חוזה שהופר או בהקשר של פירוש חוזה מקוים. בכל הנוגע לשינוי הוראותיו של החוזה המקוים, הגישה המשתקפת בפסיקתו של בית המשפט העליון היא, כי טרם בשלו התנאים לשיערוך החיוב בחוזה המקוים. עם השתנות התנאים הכלכליים, עשוי לחול שינוי גם בעמדתו של בית המשפט. כדי להביא לשינוי זה, לא די בטענה המשפטית, כי יש לפעול במסגרתו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). על הטוען טענה זו להניח תשתית ראייתית מתאימה שבמסגרתה ניתן לטעון אותה. כך, למשל, יש להצביע על כך, כי בשל המציאות הכלכלית התמוטט יסוד החוזה, באופן שקיומו בתנאים המקוריים אינו עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב. פירוש החוזה ע"י בית משפט נעשה בשני שלבים: בשלב הראשון - "במובן הצר" - מבקש השופט למצות את הטקסט החוזי. שלב זה נשלט ע"י סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי). השופט מפרש את החוזה לפי אומד דעתם של הצדדים. בשלב השני - "במובן הרחב" - משלים בית המשפט חלל, שנתגלה בשלב הראשון. חלל כזה קיים, רק אם פירוש החוזה בשלב הראשון אינו נותן תשובה חיובית או שלילית לבעיה הטעונה הכרעה. מקום שמתגלה "לאקונה" בחוזה, רשאי בית המשפט להשלים את החסר, ובלבד שהוא יוכל לסמוך עצמו על הוראת דין (חקוקה או הלכתית), שמכוחה ניתן לבצע השלמה זו. השאלה הראשונה היא איפוא, מהו "הטקסט" - בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע - שעליו הסכימו הצדדים. "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדיים" (סעיף 25(א)). על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמוד מכל מקור אמין. המקור האמין ביותר, ועל כן גם ראש וראשון לכולם, הוא החוזה עצמו. אך אין הוא המקור היחיד. השאלה היא, אם הוראה זו מתייחסת לערכו הנומינאלי של הכסף ("שקל הוא שקל"), או אם הוראה זו מתייחסת לערכו הריאלי של הכסף ("כוח הקנייה של השקל"). על שאלה זו יש להשיב על-פי אומד דעתם של הצדדים. "אומד דעתם" של הצדדים הוא המטרה או התכלית שעמדו לנגד עיני הצדדים בעת כריתת החוזה. יש שבית המשפט ייחס לשני הצדדים את אומד דעתו של צד אחד בלבד, וזאת, אם בנסיבות העניין סביר להניח, כי אומד דעת זה הוא שמשקף את התכלית או את המטרה המשותפת של הצדדים. על אומד דעתם של הצדדים לומד השופט, בראש ובראשונה מתוך החוזה עצמו. בהקשר זה יש חשיבות רבה למהותה של העסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות. כל אלה יש להם השלכה על אומד דעתם של הצדדים. על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמוד "מתוך הנסיבות" מקום שהבעיה הפרשנית עניינה תפיסה נומינאליסטית או ורוליסטית של ערך הכסף, אך טבעי הוא, שבמסגרתן של נסיבות אלה יש להתחשב בעצם קיומה של אינפלציה בעת כריתת החוזה, בשיעורה, ובציפיות להתפתחותה. כל אלה עשויים להשליך אור על אומד דעתם של הצדדים. בנסיבות של "אינפלציה מתמדת" ושל "תנודות לעתים תלולות" אך טבעי הוא להניח, כי בהעדר הוראת הצמדה אומד דעתם של הצדדים הוא, כי הסיכון של אינפלציה יוטל על הנושה. לעתים צופים הצדדים אינפלציה בשיעור מסוים, ואף קובעים הסדרי הצמדה לגביה. הלכה למעשה המציאות טופחת על פני הצדדים, והאינפלציה מתפתחת בממדים ובשיעורים בלתי צפויים, באופן שהסדרי ההצמדה שקבעו הצדדים שוב אין בהם כדי לשמור על ערכו של הכסף. יש להתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה. יש להבחין איפוא בין החלק הצפוי, שלגביו יחולו הסדרי ההצמדה שנקבעו ע"י הצדדים, לבין החלק הבלתי צפוי, שלגביו אין להחיל הסדרים אלה. במקרה אחרון זה עשוי אומד דעתם של הצדדים להיות מכוון לגישה ולוריסטית. לענייננו, הוראת הצמדה עשויה להתפרש כחלה על אירועים, שהצדדים צפו אותם או יכלו לצפותם. הוראה זו אינה צריכה להתפרש כחלה על מערכת נסיבות, שלא ניתן היה לצפותה. על רקע גישה זו עשויה להתבלט חשיבותה של ההבחנה בין חוזים קצרי טווח לבין חוזים ארוכי טווח. בחוזים קצרי טווח ניתן, לרוב, לצפות את שהתרחש בפועל. לא כן בחוזים ארוכי טווח. בחוזים ארוכי טווח עשויה להתבקש גישה ולוריסטית (אם האינפלציה לא הייתה צפוייה כלל) או גישה שבחלקה היא נומינאליסטית (לעניין שיעור האינפלציה הצפוי) ובחלקה היא ולוריסטית (לעניין השיעור הבלתי צפוי). בהעדר הסכמה סובייקטיבית בין הצדדים באשר לכוונתם יש להסיק על אומד דעתם מתוך החוזה ומתוך הנסיבות. בעניין זה יש להתחשב בחוזה עצמו, במבנהו, באינטגרציה בין חלקיו השונים ובחלוקת הסיכונים המאפיינת אותו. כן יש להתחשב בנסיבות הסובבות את כריתתו, תוך התחשבות במה שהצדדים ידעו או צריכים היו לדעת. אומד דעת זה הוא השופך אור על הטקסט של החוזה. לעניין ההסכם שלפנינו, השאלה הפרשנית העומדת להכרעה היא, אם ההשבה נעשית בערכים נומינאליים או בערכים ריאליים. על-פי מילות ההסכם, ניתן לפרשן כהחזרה נומינאלית והן כהחזרה ריאלית (מלאה או חלקית). אין בטקסט עצמו כל הכרעה סופית בבעיה השנויה במחלוקת. לעניין מהותו של החוזה, אין להניח, כי הסיכון של ירידת ערך הפיקדון במזומנים, מעבר לאינפלציה הצפויה הוטל על הסוכן. הפיקדון בא כעירבון למלאי, ומבחינת תפקידו בעסקה, כמוהו כפיקדון בני"ע. העסקה שלפנינו אינה עסקת הלוואה, ואין הסיכון הטבעי לה סיכון שנוטל על עצמו מלווה. הפיקדון בא איפוא לא כתמורה לאי רכישת המלאי אלא כעירבון להחזקתו. ממבנה העסקה שעשו הצדדים ניתן להניח, כי אומד דעתם לא היה להטיל את סיכוני האינפלציה המואצת על שכמו של הסוכן. המשקל המצטבר של הנתונים מצביע על שלילתה של ההשקפה, המטילה את כל סיכוני האינפלציה על הסוכן. לדעתי, באיזון הכולל מתבקשת המסקנה, כי פירושו הנכון של החוזה, על-פי אומד דעתם של הצדדים, מביא למסקנה, כי הפיקדון שניתן ע"י הסוכן יוחזר בערכו הריאלי, תוך הצמדתו למדד המחירים לצרכן, שהרי זה השימוש שנעשה בו ע"י "אתא" עצמה. המשנה לנשיא מ' בן-פורת - המגמה ביסוד סעיף 25(א) רישא לחוק החוזים, היא לאובייקטיביזציה של הכתוב. לפיכך, רק כאשר הכתוב אינו ברור דיו - במובן זה שעולה מתוכו יותר מפירוש סביר אחד ויחיד - פונים אל הוכחות חיצוניות כדי לדלות מתוכן את אומד דעתם של הצדדים. ההכרעה בשאלת אומד הדעת צריכה ליפול לאור כל הוראותיו של החוזה. דעתי היא, כי ניתן לדלות מהנאמר בחוזה זה - כוונה של שני הצדדים להחזר הפיקדון בערכו הריאלי. מסקנה לכאורית זו הופכת לכמעט ודאית לאור המטרה המסחרית העומדת ביסוד העסקה כולה. הפיקדון שימוש כעירבון למלאי הסחורה, אותו קיבל הסוכן מהחברה להחזקה ולמכירה. אילו התייחסו הצדדים לפיקדון על-פי ערכו הנומינאלי, כי אז הייתה החברה צריכה לבוא אל הסוכן מדי פרק זמן בדרישה להוסיף על הפיקדון המקורי סכום מתאים, שיעמוד ביחס סביר לערך המלאי המסופק לו. אם מטילים מכוח ההלכה הפסוקה חובה על הקונה לשמור על ערך כספו של המוכר, כי אז, בהיות ההשקעה (לפי הנחתי) סבירה בזמנה, נושא המוכר בתוצאותיה, לשבט או לחסר. אולם ההלכה שנקבעה (בניגוד לדעתי) הינה - והיא הקובעת - שמוטלת חובה על הקונה לנהוג בכספו של המוכר לפי כלל תום הלב, בדרך המתיישבת עם שמירה על ערכו. השופט ש' לוין - הצדדים לחוזה מוחזקים, שהדין שהיה קיים בעת עריכת החוזה היה ידוע להם, ואם הם לא סברו, שיש לצרף הפרשי הצמדה לחוזה עקב הפרתו, על יסוד מה נייחס להם כוונה של שיערוך ה"פיקדון" בתקופה החוזית ?. מאז נחתם החוזה, שררו בארץ שיעורי אינפלציה משתנים; האם קיים צידוק "לשערך" את הפיקדון גם לגבי תקופות, שבהן שררו בארץ תנאי אינפלציה נמוכים ?. במקרה דנן קיבל הסוכן תמורה מלאה על שחיקת פיקדונו - מלאי גדול של סחורות, שנמסר לו ללא השקעה אפילו של אגורה אחת, כשהיחס בין שווי הפיקדון ושווי המלאי הלך וגדל עם השנים. בנסיבות שמסתכלים על העסקה נושא החוזה בהיבטה הכללי, לא שוכנעתי כי המשיבים קופחו. הוחלט לדחות את הערעור ע"פ דעתם של השופטים ברק, חלימה, נתניהו ובן-פורת. השופט לוין בדעת מיעוט. [ערך: שגיא בנתאי]
|
