|
פרטי האירוע המערערת בע"א 79 / 365 חתמה על חוזה עם בעלה המנוח של המשיבה 1, שהיה עולה חדש. לפי החוזה התחייבה המערערת בע"א 79 / 365 למכור למנוח דירה בת שני חדרים. חודשיים מאוחר יותר נערך בין הצדדים חוזה שני, שהתייחס לאותה דירה ושהיה זהה כמעט לחלוטין לראשון. החוזה השני חולק לשניים: לחוזה - בו דובר על מכירת דירה של חדר אחד - ולנספח, בו דובר על מכירת חדר נוסף באותה הדירה. החוזה השני נעשה, כדי שהמנוח יוכל לקבל הלוואה מהסוכנות היהודית ע"י הצגת החוזה ללא הנספח. מאוחר יותר הוסף לחוזה השני שמה של המשיבה 1, כדי שהמנוח יוכל לקבל הלוואה מוגדלת מהסוכנות היהודית. זמן קצר לאחר מכן שלחה המערערת מכתב רשום למנוח, בו הודיע על ביטול החוזה ביניהם עקב פיגור באחד התשלומים. מאוחר יותר התקשרה המערערת בע"א 79 / 365 עם המערערים בע"א 79 / 359 בחוזה מכר לגבי אותה דירה. טענות המשיבים יש לראות בחוזה השני חוזה למראית עין, שהוא בטל לפי סעיף 13 של החוק, לפיכך יש לבצע את העסקה האמיתית הכשרה והיא העסקה לפי החוזה הראשון. החלטת בית משפט השופט י' כהן - לדעתי, צודקים המערערים בטענתם, שהחוזה השני היה חוזה פסול ע"פ סעיף 30 של חוק החוזים (חלק כללי). המטרה היחידה, לשמה נעשה החוזה השני, הייתה - להציג בפני הסוכנות היהודית עובדות כוזבות לגבי מחיר הדירה, שלרכישתה התקשר המנוח, וזה במטרה לקבל מהסוכנות הלוואה, שלא הייתה ניתנת למנוח, לו היו בפני הסוכנות היהודית העובדות לאשורן. על-פי הוראת סעיף 30 של חוק החוזים (חלק כללי), חוזה, שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים - בטל. המסקנה, שבעיני היא ברורה, שהחוזה השני בטל עקב אי חוקיות. כריתתו של החוזה השני הייתה בלתי חוקית, כי הוא נכרת כדי לרמות את הסוכנות. גם מטרתו הייתה בלתי חוקית. הוא לא נקשר למטרת מכירת הדירה, כי למטרה זו כבר היה קיים החוזה הראשון, אלא למטרה הבלתי חוקית הנ"ל. המאמץ הבולט לדחות טענת אי חוקיות, שנעשה בפסקי הדין, שניתנו לגבי חוזים, שעליהם חל הדין הקודם - ואשר היה מוצדק, כשעל-פי הדין חייב היה בית המשפט לדחות כל תביעה על-פי חוזה בלתי חוקי, והתוצאה הייתה, שלעתים קרובות דווקא החוטא העיקרי היה נשכר - אינו יותר מוצדק כעת, לאור הוראות סעיף 31, שעליו ידובר עוד להלן. לעומת זאת מן הראוי כעת - כאשר לבית המשפט ניתן שיקול דעת אף להורות במקרה מתאים על אכיפתו של חוזה פסול - להדגיש יותר, מבחינת מדיניות משפטית, את המגמה למניעת כריתתם של חוזים בלתי חוקיים, כשאחת מדרכי ההתרעה בפני התקשרות בחוזים כאלה היא בסכנה, שלה צפוי המתקשר, של בטלות החוזה, על התוצאות הנובעות מכך. לצורך הוכחת אי חוקיות, אין לזנוח את אמות המידה המחמירות יותר, שנהגו בהן בתי המשפט עד כה. ההחמרה באשר להוכחות הנדרשות נובעות מהכלל, שכאשר צד מעלה כלפי צד שכנגד טענת מרמה, או טענה כיוצא בזו, עליו להביא הוכחות על גרסתו כאפשרות גבוהה. אף לו היינו מניחים שלא הושגה המטרה הבלתי חוקית, שלשמה נכרת החוזה השני, לא היה בכך כדי לרפא את פסלות החוזה. ע"פ הוראת סעיף 30, כריתת חוזה, הנגועה באי חוקיות, גורמת לבטלות החוזה, ועניין ביצוע המטרה הבלתי חוקית, אמנם עדיין יש לו חשיבות, אך לצורך אי תחולת סעיף 30, אלא זהו אחד השיקולים שעל בית משפט להביא בחשבון בשימוש בסמכותו לפי סעיף 31 של החוק. לעניין הטענה כי מדובר בחוזה למראית עין, שאלה זו ניתן להשאיר בצריך עיון, כי גם אם החוזה השני היה חוזה למראית עין, לא יוכלו התובעים להבנות מזה. ההלכה קובעת, כי אם האכיפה היא צודקת בנסיבות המקרה, לפי סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), יש לכלול לא רק את הצדדים לחוזה אלא אף עניין לגיטימי, שיש לצד שלישי בנכס מושא החוזה. מן הראוי לשקול את עניינו של צד שלישי, שרכש את הנכס בתום לב בעסקה מאוחרת יותר, לעניין הצדק לפי סעיף 31 של חוק החוזים (חלק כללי). ההבדל היסודי בין שיקולי הצדק לצורך סעיף 3(4) של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) לבין שיקולי הצדק לפי סעיף 31 של חוק החוזים (חלק כללי) הוא בכך, שבסעיף 3(4) מדובר על טעמים, שלא לתת צו לאכיפה חוזה, אשר נמצא בעל תוקף, ואילו בסעיף 31 מדובר על צו לביצוע חוזה שהוא בטל, אלא בית משפט יכול להחיות אותו על-פי הסמכות, שנתנה לו בחוק. בסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) נאמר, ש"הוראות סעיפים 19 ו- 21 יחולו בשינויים המחויבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה". במקרה שלפנינו אמנם לא תבעו המשיבים השבת הסכום, שהם שילמו, אולם אחרי שהועלתה טענת האי חוקיות, היה צריך להיות ברור, שאם טענה זו תתקבל, יוכל בית המשפט לצוות על השבת הסכומים שנתקבלו. אין אני רואה כל סיבה שהיא, מדוע לא תחזיר החברה לתובעים את כל הסכומים, שהיא קיבלה. שיקולי הצדק אינם מצדיקים שבידי החברה יישארו כספי התובעים. כפי שנפסק פעמים רבות, בהעדר סיבות מיוחדות, בית המשפט יפסוק לטובת התובע הפרשי הצמדה וריבית על הסכום המגיע לו, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. ע"פ סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), נאמר, שאם ההשבה היא בלתי סבירה, חייב הצד לחוזה שבוטל לשלם את "שוויו של מה שקיבל". בתקופה של אינפלציה גדולה, בוודאי השבת הקרן בלי הפרשי הצמדה איננה סבירה. יש לקבל את שני הערעורים ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדעה זו הגיעו גם השופטים ד' בכור וא' ברק. נכתב על ידי שגיא בנתאי |
