|
פרטי האירוע המשיבות, עוסקות בייצור ושיווק משקאות קלים, עתרו לבית המשפט המחוזי בתביעה כנגד המערערים בטענה כי האחרונים, העוסקים בשיווק ובהפצה של מוצרי מזון, לרבות משקאות קלים, הפרו תנאי בלעדיות בהפצת משקאות קלים בחוזה שביניהם, בכך שמכרו משקאות מתחרים. בית המשפט קיבל בפסק דין חלקי את טענת הפרת החוזה וחייב את המערערים, לאור סעיף באותו חוזה, להמנע מלשווק משקאות קלים באותו אזור במשך שלוש שנים. מכאן הערעור. טענות המערערים מדובר בהתקשרות למראית עין בלבד. החלטת בית משפט המשנה לנשיא מ' בן-פורת - העובדה לבדה שהתובע לא חתם על החוזה, עליו סומכת תביעתו, אינה גורעת מתוקפו, כל עוד הנתבע חתום עליו, והתובע מצידו אינו מתנער מהתחייבויותיו על-פיו. לאור המשא-ומתן הממושך נשמט הבסיס מתחת לטענה, שהחוזה נכרת למראית עין בלבד. גם השינויים שהוכנסו לחוזה זה, תוך סטייה מהתנאים הסטנדרטיים (כמוסבר בפס"ד), מצביעים על גיבוש ענייני וכן. הוכח מפי המערערים כי הם הפרו את עקרון הבלעדיות, ובכך יש משום הפרה של תנאי יסודי בחוזה. עובדה היא, שהתשלובת לא השלימה עם התנהגות המערערים. מטרתה של התוספת בחוזה (בין אם נחתם כדין ובין אם לאו), מבחינתה של התשלובת, היא, ללא ספק, לחזק את מחוייבות המערערים לעקרון הבלעדיות, והבהרת דעתה שזהו תנאי בל יעבור להמשך קשריה עם המערערים. רק על סמך תוספת זו חידשה התשלובת את אספקת מוצריה למערערת. הלכה פסוקה היא, שפירוד ברוח טובה משמעו פירוד "ללא צו מניעה או איסורים אחרים", אולם בענייננו בא החוזה לידי גמר ע"י הודעת ביטול כדת וכדין. לפיכך, הטענה כלל אינה נוגעת למקרה בו עסקינן. ישנם שני עקרונות המתנגשים: עקרון חופש ההתקשרות בחוזים מזה ועקרון חופש העיסוק מזה. העקרון הראשון שואף לתת הכרה נרחבת לחוזים שנכרתו כדת וכדין ולאכיפתן של ההתחייבויות הכלולות בהם. עקרון חופש העיסוק, לעומת זאת, שואף לשמור על חופש הבחירה של כל אדם כראות עיניו במה יעסוק, כל עוד אין עיסוק זה נוגד את החוק. רק לעיתים רחוקות תוכל להיחשב הגבלה על חופש העיסוק כנוגדת את האינטרס הציבורי, אם היא סבירה והוגנת כלפי הצדדים. בבוא בית המשפט לבחון אם סביר הוא התנאי המגביל את חופש העיסוק והוגן לגבי הצדדים והציבור כולו, המבחנים בעיקר יהיו לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקניניות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה, אם נועדה ההגבלה להגן על סודות מקצועיים או מסחריים אשר נרכשו עקב היחסים המשותפים בין בעלי הדין, וכדומה שיקולים העשויים ללמד אם בנסיבות המקרה המסוים עשוי צד אחד להפיק הנאה יתירה מבלי שיהיה זכאי לכך מבחינת היחסים החוזיים שביניהם מבחינה כוללת - שאז ייפסל התנאי. מבחינת הזמן להימנעות מהתחרות - שלוש שנים לזמן סיום הקשר החוזי - עומדת, לדעתי, ההגבלה במבחן הסבירות. בעיקר הדבר כך, כאשר מדובר בתחום גיאוגרפי מצומצם למדי: העיר נהריה וסביבתה. איני רואה כל נימוק, שבעטיו הופכת אכיפת ההתחייבות "בלתי מוצדקת בנסיבות העניין" במובן סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ודעתי היא, כי תקנתו של הציבור תהא דווקא בעמידה על קיום ההתחייבות החוזית, שהמערערים נטלו על עצמם מרצונם. המסקנה היא כי דין הערעור להדחות. הערעור נדחה. נכתב על ידי שגיא בנתאי |
