|
פרטי האירוע המערערים חתמו עם המשיב, שהוא קבלן בניין, על הסכם, לפיו ירכשו ממנו חנות בבניין, שיוקם על-ידיו. בהסכם נאמר, בין היתר, כי תאריך מסירת החנות יידחה אם סיבת העיכוב תהיה, בין השאר, הגבלות בבנייה מטעם רשות ממשלתית או עירונית, כמו כן נקבע, כי חלק הארי מדמי המכר ישולם למשיב במעמד מכירת חנותם הנוכחית של המערערים. משנוכחו המערערים לדעת, כי קרב מועד גמר הבנייה והגיע זמן מסירת החנות, והמגרש עדיין עומד ריק, הם כתבו למשיב וביקשו פרטים על העיכובים, ובסיפא למכתב נאמר, שאי קיום התחייבויות המשיב ע"פ ההסכם מהווה הפרה חמורה של ההסכם, שתתממש בהגיע יום המסירה. המשיב הפנה בתשובתו לעיכובים בוועדות התכנון והבנייה. המערערים לא הגיבו על תשובה זו, ואילו המשיב המשיך בקידום הבנייה תוך עיכובים שנגרמו עקב הגבלות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. המערערים מכרו את חנותם, אך לא הודיעו על כך למשיב, ואף לא שילמו לו את התשלום שהיו אמורים לשלמו במעמד המכירה הנ"ל. שלוש שנים לאחר מכן ביטל המשיב את החוזה עקב העלמת עובדת מכירת החנות ואי ביצוע התשלום, שאמור היה להתבצע במעמד אותה מכירה. המערערים עתרו בבית המשפט המחוזי לאכיפת החוזה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, מכאן הערעור. טענת המערערים אף אם לא היו חיובי הצדדים שלובים מלכתחילה (חיוב המשיב למסור את החנות עד ליום 31.8.72, כנגד חיוב הקונה לעמוד בתשלומים כפי שנקבעו), הרי שינוי הנסיבות ודחיית המועד של מסירת החנות הפכו את החיוב של המשיב למסור את החנות וחיוב המערערים לעמוד בתשלום השלישי, לחיובים שלובים מסוגם של אלה, בהם דן סעיף 23 לחוק המכר. החלטת בית משפט הנשיא מ' שמגר - ערעורם של המערערים מתמצה בשאלת החיובים השלובים. אם נמצא, כטענתם, כי חיובי הצדדים הפכו לחיובים שלובים, הרי שממילא תתבקש המסקנה, כי לא הם שהפרו את החוזה. אם תיפול טענה זו, הרי משמעות הדבר, כי נפל גם הטעם אותו ביקשו להעלות נגד מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה הפרו את החוזה בהימנעם מן התשלום השלישי שבחוזה. ניתן לאבחן בין שלושה סוגי חיובים עיקריים: (1) כאשר החיובים עצמאיים, חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני עצמה, גם כאשר לא עמד הצד השני במילוי חיוב כלשהו שהוטל עליו. תרופתו של הנפגע, במקרה זה, היא זו המתגבשת לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אך עליו לקיים את חלקו בהסכם, כל עוד החוזה אינו בטל. (2) כאשר בחיובים מותנים מדובר, תלויה חבותו של אחד הצדדים לחוזה בכך, שיקויים התנאי, בו הותלתה התגבשותו של החיוב של הצד השני (סעיף 43(א) חלופה שנייה, לחוק החוזים (חלק כללי)). תנאי, כאמור, יכול להיות מעשהו של הצד השני לחוזה, ויכול להיות מעשהו של צד שלישי. למשל, על מנת שתשתכלל חבותו של פלוני לקיים את החיוב החוזי המוטל עליו, צריך הנושה לקיים תחילה את החיוב שהוא נטל על עצמו. היה ולא מילא אחר חיובו, בו הותנתה חיובו של פלוני, פטור פלוני מקיומו של אותו חיוב המוטל עליו: חבותו של קונה בחוזה אספקה אינה משתכללת כל עוד לא קיבל את הסחורה המבוקשת. (3) במובן מסוים החיובים השלובים אינם אלא סוג של חיובים מותנים, אך בשל אופיים המקביל והשלוב, יש תמיד הדדיות המעוגנת בתנאים שמילויים הוא בגדר חיוב של הצדדים לחוזה. הנכונות לקיים חיוב, כמרכיב חלופי לקיומו של חיוב ממש, יוצרת, כאמור, את ההדדיות, שהיא תופעת לוואי הכרחית בחיובים כגון אלה. עיקרו של דבר, להבדיל מחיובים מותנים רגילים, הרי נוסף כאן אלמנט חשוב, והוא, חובת קיום חיובי הצדדים בו זמנית, בגדר "טול לי ואטול לך" באותו מעמד. כאמור כבר, די בנכונותו של אחד הצדדים לקיים את חיובו על מנת שתשתכלל חבותו של רעהו. לצורך בירור השאלה, מה אופיו של החיוב, היינו, אם מדובר על חיוב עצמאי או חיוב מותנה או משולב, פונים לאותם נתונים מדריכים, בהם נעזרים בפרשנותו של החוזה, בדרך כלל, וזה כולל, בין היתר, את מבנה החוזה וכוונת הצדדים, כפי שהיא מתפרשת מתוך לשונו של החוזה. לפי המקובל עלינו אנו דנים בזיהויה של דעת הצדדים, כביטוי בחוזה ובנסיבות העניין. בהקשר שלפנינו מן הראוי לשים דגש על כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מלשון החוזה המסוים המונח לפני בית המשפט. כפועל יוצא מן האמור לעיל, יש לנהוג זהירות מיוחדת כאשר לשון החוזה אינה תומכת בפרשנות, לפיה חיוב פלוני הוא מותנה או שלוב. בחינה בלתי זהירה עלולה להביא ליציקת תוכן חדש ומהות אחרת לחוזה, אשר אליו לא התכוונו מנסחיו. כאשר מדובר בפרשנותו הפנימית של המסמך, קל וחומר שההכרעה הפרשנית תהיה קשה עוד יותר כאשר נוספים ממדים פרשניים החיצוניים למסמך. בית המשפט נוטה, בדרך כלל, ללכת אחר לשון הכתוב ולדחות את גרסת הפרשנות החיצונית המוצעת לו. כך גם עולה מסעיף 25(א) הנ"ל מחוק החוזים (חלק כללי), המלמד כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". מלכתחילה לא היו חיובי הצדדים שלובים לפי נוסחו של החוזה וגם בשלב מאוחר לא נעשו כאלה. החיוב לשלם את הסך של 60,000 ל"י, שנטלו על עצמם המערערים, היה חיוב עצמאי וכך גם נובע מתוך החוזה. המדובר בחיוב עצמאי ובלתי תלוי בחיובו של המוכר למסור את החנות במועד מוגדר. סיכומו של דבר, בראשיתה של הפרשה לא היו חיובי הצדדים חיובים שלובים כלל ועיקר. לא נעשה דבר וחצי דבר ע"י המערערים על מנת להפוך את החיוב בתשלום, בו חבו עדיין, מחיוב עצמאי לחיוב התלוי ומשולב במועד מסירת החנות. במשך תקופה של כחמש שנים מיום קבלת מכתבו של בא כוח המשיב, מיום 3.11.72, שתקו המערערים ולא הודיעו על ביטול ההסכם, כנדרש בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). בנסיבות אלה, קשה לקבל את טענתם, כי חיובים שהיו עצמאיים במקורם שינו את טיבם והפכו לשלובים. המשיב לא ידע על מכירת החנות וממילא לא יכול היה להסכים לעיכוב בתשלום השלישי או לשילובו בתנאי אחר. הימנעות המערערים מן העמידה בהתחייבותם לפי ההסכם, מהווה איפוא הפרה יסודית של ההסכם, לאור מה שנאמר בו במפורשות. למשיב קמה, במקרה זה, הזכות לבטל את ההסכם. כך עשה וביטול ההסכם נעשה כדין. הימנעותם של המערערים, מלהודיע למשיב על מכירת החנות, גם אינה יכולה להיחשב כהתנהגות בתום לב, כנדרש. המסקנה המתבקשת היא כי הערעור ידחה. השופט ברק - הקונה התחייב, כי עם מסירת החנות לפלוני, הוא ישלם סכום של 60,000 ל"י למוכר. התחייבות זו עצמאית היא, ואין היא מותנית או שלובה בחיוב כלשהו של המוכר. בהתחייבות זו לא עמד הקונה. הפרתו היא יסודית, וכדין ביטל המוכר את החוזה. על כן מקובל עליי דעתו של הנשיא, כי דין הערעור של הקונה להדחות. חיוב עצמאי יכול שייהפך לחיוב שלוב בשתי דרכים: האחת, אם בשעת כריתת החוזה, וכחלק ממנו, נקבעות נסיבות, שיש בהן להביא לידי כך, שחיוב עצמאי ישתלב בחיוב אחר; האחרת, אם לאחר כריתת החוזה נעשה בין הצדדים חוזה חדש, שיש בו כדי להפוך חיוב עצמאי (בחוזה הישן) לחיוב שלוב. בעניין שלפנינו לא נתקיימו דרכים אלה. מן הראוי להוסיף ולציין, כי, לעתים, חיוב היה ונשאר עצמאי באופיו, אך דרישת תום הלב שוללת מהנושה את כוחו לעמוד על ביצוע עצמאי. אף אפשרות זו אינה מתקיימת בעניין שלפנינו. דין הערעור להדחות ולמסקנה זו מגיע גם השופט גולדברג. נכתב על ידי שגיא בנתאי |
