|
פרטי האירוע המערערת מכרה למשיב 1 חומרי בניין ושרברבות, ביודעה שהאחרונה זקוקה להם לביצוע עבודות שרברבות, בהן זכתה במכרז של המשיבה 4. בתמורה מסרה המשיבה 1 למערערת שיקים, שלא נפרעו. המערערת הגישה בבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגד המשיבים 1 - 3 וכן עתירה נגד המשיבים 1 - 4 למתן פסק דין המצהיר, שהטובין אשר סיפקה הם קניינה. בית המשפט המחוזי פסק, שהקניין בטובין עבר למשיבה 4 מכוח חוזה, שנערך בינה לבין המשיבה 1, ודחה את העתירה לפסק דין הצהרתי. מכאן הערעור. טענות המערערת העסקה הנדונה נערכה בין האב (ואולי הבן) ולא בינה לבין החברה. החלטת בית משפט השופט ש' לוין - בהנחה, שאין למערערת עילה קניינית לגבי הטובין, שעוקלו בהיותם בידי המדינה, היה מקום לחייב את החברה במלוא שווי הטובין, שסופקו לה, ולא רק בסכום של 79,643 ל"י, שבו חויבה. כמו כן לא ראיתי עילה שלא להעתר לבקשת המערערת לחייב את החברה בהפרשי הצמדה וריבית על הסכומים האמורים. מכוח סעיף 8(ב) לחוק חוזה קבלנות, יחולו הוראות חוק המכר "על חוזה להספקת נכס שיש להפיקו או לייצרו והקבלן קיבל עליו לתת את עיקר החומרים הדרושים לכך ...", ולפי סעיף 2 לחוק המכר רואים חוזה להספקת נכס, שיש להפיקו או ליצרו, כחוזה מכר, "זולת אם המזמין קיבל עליו לתת את עיקר החומרים הדרושים להפקת הנכס או לייצורו". במקרה דנן עוסקים אנו בעסקת מכר. לפי סעיף 7 לחוק המכר חייב המוכר למסור לקונה את הממכר ולהעביר לו את הבעלות בו: לפי סעיף 8(א) תהא מסירת הממכר בהעמדת הממכר לרשות הקונה. לפי סעיף 23: "חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד" ולפי סעיף 33: "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". העובדה ששולם לחברה בפועל סכום, השווה למרבית המחיר, יש בה כדי להעיד, שהקניין בטובין אומנם עבר למדינה. הטובין אומנם הגיעו לאתר, ומכוחם המצטבר של הסימנים האמורים מסקנתי היא, שצדקה המדינה בטענתה. תביעה על יסוד עילה מעין חוזית יכול ותקום למוכר, מקום בו הצד השלישי, הטוען לזכויות, קיבל את הנכס חינם, ואולי כאשר שילם רק מקצת מחירו. לפיכך אף אנו לא נתייחס לאספקט המעין חוזי של הפרשה, ונתרכז בעילה הקניינית. השאלה, אם ומתי יש להעדיף את זכויות הצד השלישי, שאינו נהנה מתקנת השוק, על פני זכויות המוכר, שאלה מובהקת היא של מדיניות משפטית, וההתייחסות אליה שונה משיטה משפטית אחת לרעותה. חוק החוזים (חלק כללי), אינו כולל התייחסות כללית מפורשת לזכויותיו של הצד השלישי, שרכש קניין בנושא החוזה, לעומת זכויותיו של הבעלים; אולם הוא כולל הוראות לגבי תוצאות הפגם שבכריתה ביחסים שבין הצדדים לחוזה, לגבי חובת ההשבה וייתכן גם בעקיפין לגבי שלילת זכויות הצד השלישי אם לא רכש את הקניין בתום לב. לעניין רוב מקרי הכריתה עמדת חוק החוזים (חלק כללי) היא, שזכותו של הצד השני (להלן - הקונה) רק נפסדת, דהיינו, ניתנת לביטול, לפי ברירת הצד הראשון (להלן - המוכר). זהו הדין לעניין טעות (סעיף 14), הטעיה (סעיף 15), כפיה (סעיף, 17) ועושק (סעיף 18). לעומת זאת, במקרה אחד - של חוזה, שנכרת למראית עין בלבד (סעיף 13), נקבע, שהחוזה בטל, ולעניין זה היה צורך לכלול הוראה באשר לזכויות הצד השלישי, המגינה עליו, אם הסתמך בתום לב על קיום החוזה; במקרה אחר - של חוזה בלתי חוקי - נקבעה שוב תוצאת הבטלות, המלווה בסמכותו של בית המשפט לפטור את הצדדים מתוצאותיה, ללא התייחסות מפורשת לזכויותיו של הצד השלישי (סעיפים 30, 31). אכן, קשה לחלוק על כך, שלפי שיטת הפרשנות המילולית מוגנות זכויותיו של הצד השלישי, במקרים מסוימים, באותן נסיבות, שבהן פגמי הכריתה לא הביאו לבטלותו של החוזה מעיקרא. חוק החוזים (חלק כללי) קובע תוצאות אובליגטוריות בלבד. בסעיף 21 לחוק זה נכתב לאמור: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה, ואם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". הוראה זו דומה בניסוחה להוראה מקבילה, שנכללה בסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), שכך נאמר בו בסעיף 9(א): "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על-פי החוזה או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על-פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה הייתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך". שיקולים נאותים של מדיניות משפטית היו מחייבים את המסקנה, שאין להעדיף את זכותו של הצד השלישי על פני זכותו של המוכר, מקום בו הצד השלישי התקשר עם הקונה בעסקת מכר שלא בתום לב. בראש ובראשונה, אין חוזה המכר מתבטל אוטומטית עקב הפרתו באי תשלום המחיר, אלא ההפרה מעמידה את המוכר לפני ברירת הביטול: סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). שנית, חובת ההשבה, הכלולה בסעיף 9, היא חובה אובליגטורית, ולכאורה אין לה השפעה על העברת הקניין, שבוצעה כדין לפני השימוש בברירת הביטול; שלישית, זכותו של הצד השלישי תידחה מפני זכותו של המוכר, לפחות אם רכש את הקניין בתום לב ובתמורה. הביטול מכוון לשרש את כריתת החוזה ומטבע הדברים פועל הביטול למפרע. כך הדבר לא רק לביטול בשל הפרת החוזה, אלא גם בביטול בשל פגם בכריתתו, ומשום כך קובעים גם החלק הכללי וגם חוק התרופות, כי אחרי ביטול קמה חובת ההשבה. הביטול פועל בדיעבד, החוזה היה כלא היה, והצדדים צריכים להחזיר את המצב לקדמותו. יש לציין ראשית, כי דברים אלה אינם מתייחסים לזכויותיו של הצד השלישי אלא אך לזכויות הצדדים לחוזה; שנית, אין ללמוד מהמובאות דלעיל, שזכויותיהם אובליגטורית הדדית של השבה; שלישית, כפי שכבר הסברנו, יש משמעות בלתי אחידה לדיבור "תוצאות הביטול הן רטרוספקטיביות". ביטול פועל למפרע, משום כך פועל הוא כלפי כולי עלמא. לפיכך, אם העביר ראובן לשמעון נכס פלוני על-פי חוזה נפסד, ולאחר מכן ביטל את החוזה בשל פגם בכריתתו, אך לפני שהביטול נכנס לתוקף העביר שמעון את הנכס לאמנון, לא יוכל ראובן להוציא את הנכס מידי אמנון. אך ההעברה נעשתה אחרי שהביטול נכנס לתוקף יהיה אמנון מוגן רק על-ידי תקנת השוק. עלינו לשים ליבנו לשלשה מצבים אפשריים, השונים זה מזה: 1. הקונה העביר את הטובין לצד השלישי עוד לפני ההפרה; 2. הקונה העביר את הטובין לצד השלישי לאחר ההפרה, ועוד לפני שהמוכר השתמש בזכות הביטול; 3. הקונה העביר את הטובין לצד השלישי לאחר ההפרה, ולאחר שהמוכר השתמש בזכות הביטול. המקרה הראשון הוא המקרה המתאים לעניינינו: ככל שניתן להסיק מן הראיות, הרי מכרה החברה את הטובין למדינה, עוד לפני שהגיע זמן פירעונו של החוב; בנסיבות אלו לא היה בעת ההעברה כל פגם בזכות קניינה של החברה, וזכותה של המדינה, שעל תום ליבה לא חלקו, עדיפה על זכותה של המערערת. לפיכך דעתי היא שיש לקבל את הערעור. הערעור התקבל, ולמסקנה זו הגיעו גם השופט י' כהן והשופטת ה' בן-עתו. נכתב על ידי שגיא בנתאי |
