|
פרטי האירוע המשיבה 1, שחבויותיה עברו לאחר מכן למשיבה 2, כרתה באותו תאריך שני חוזים למכירת שתי דירות באותו בית. בחוזה הראשון נמכרה דירה למערער 1 ובחוזה השני נמכרה דירה למערערים 2 - 3. נוכח האיחור הניכר ברישום הדירות על שם המערערים תבעו המערערים מהמשיבות את הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזים. בית המשפט המחוזי פסק למערערים פיצוי נמוך יותר. מכאן הערעור. החלטת בית משפט השופט מ' חשין - לעניין רישום הדירות על שם אהרון - הינה "תנאי עיקרי", והפרתה היא "הפרה יסודית". זכויות בעלי הדין תוכרענה בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה): "הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". עלינו ליישב שלוש שאלות אלה: 1) האם הסכימו הצדדים כי ישולמו פיצויים כטענת אהרון. 2) האם נקבעו פיצויים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש (באורח נורמטיבי). 3) האם ראוי שבית המשפט יפחית מן הפיצויים שנקבעו בחוזים. התשובה לשאלה הראשונה ברורה מאליה ואינה מעוררת כל קושי. הצדדים קבעו בחוזים ביניהם הוראה לפיצויים מוסכמים, וכדבר סעיף 15(א) רישא לחוק התרופות, זכאים אהרון ואח' לאותו שיעור פיצויים "ללא הוכחת נזק". "אי הוכחתו של נזק....אינה רלוואנטית. הרי זו משמעותו של סעיף 15, כי הפיצוי המוסכם ייפסק ללא הוכחת נזק...ואף אם בפועל לא נגרם כלל נזק...". נעבור לשאלה השנייה. כלשון סעיף 15(א) סיפא לחוק התרופות, עשוי נפגע שלא לזכות באכיפתה של הוראת הפיצוי בחוזה, אם נמצא לו לבית המשפט "שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". בחינתה של הוראת הפיצוי המוסכם נעשית, אמנם, לאחר הפרת החוזה, אך תוכנה אמור להבחן לפי מצב הדברים שהיה בעת כריתת החוזה. נטיית בתי המשפט היא לכבד את רצון הצדדים, וממילא מפרשים הם בצמצום את סמכותם לקבוע תניית פיצויים כבלתי סבירה. העיקרון שנקבע הוא זה, שתניית פיצויים גורפת "תחשוף את שיעור הפיצויים לביקורתו של בית המשפט לפי סעיף 15(א)...". "חשיפה לביקורת", קרי, קירוב תניית הפיצויים למסגרת התניות שיש להפחית את שיעור הפיצויים שבהן, בהיותה תנייה שבה נקבע שיעור פיצויים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. קביעתה של תניית פיצויים פלונית כ"גורפת" היא בת משמעות, כמסתבר, אף בנושא נטל הראיה: ברגיל נטל הראיה הוא על הטוען כי תניית פיצויים פלונית היא בלתי סבירה. היותה של תנייה "גורפת" מקלה על אותו נטל, ואולי אף מסירה אותו. דעתי היא, לכאורה, שתניית הפיצויים בחוזים שלפנינו נופלת בגדרת התניות הגורפות, ועוד אני סבור כי יש רגליים איתנות לטענה שתניית הפיצויים נקבעה מראשיתה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש. בעלי החוזה פירטו תניות חוזה פלוניות שהפרתן תחשב "הפרה יסודית". פירוט זה מעלה עליהם כי נתנו דעתם לנושא ההפרה היסודית: לכאורה יש להעמידם בחזקתם כי פעלו באורח סביר, וכי קבעו יחס סביר בין שיעור הפיצויים בתניית הפיצויים לבין הנזק המשוער; ומכאן שתניית הפיצויים על עומדה היא עומדת. פיצוי אחד וקבוע מראש לכל הפרה שתהיה, מלמד, כמו מעצמו, על כך שבעלי החוזה לא קבעו את תניית הפיצויים בשוותם נגד עיניהם, לפי קנה מידה סביר, את הנזק העלול להגרם מהפרה זו או אחרת של החוזה. במקום שבית המשפט מגיע לכלל מסקנה כי שיעור הפיצוי נקבע - באורח נורמטיבי - ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, אין רואים את תניית הפיצוי כבטלה, אלא שבית המשפט קונה שיקול דעת ("רשאי") להפחית את שיעור הפיצוי שקבעו הצדדים מראש. ההפחתה נעשית על דרך הצמצום ולא ביד נדיבה, ויש להביא בחשבון לצורך קביעתה כל חשש אפשרי, ולו גם דחוק, שעשוי היה לקונן (כך) בלבו של מתקשר סביר בעת כריתת החוזה. כאשר באים לבחון את השאלה, אם יש מקום להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים לפי סעיף 15(א) סיפא לחוק הנ"ל, יש "להעביר" את ההפרה הקונקרטית, על תוצאותיה, בכור המבחן של הסעיף הנ"ל, דהיינו, לקבוע, אם מלכתחילה בעת כריתת החוזה, עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק, העשוי להגרם מאותה הפרה. בית המשפט קובע את טיבה של ההפרה, ולאחר קביעה זו מסיע הוא עצמו לאחור, אל עבר יום כריתת ההסכם. משמגיע הוא אל יום כריתת ההסכם, מעמיד בית המשפט את תניית הפיצויים ואת ההפרה הקונקרטית (אשר תיוולד רק לימים) זו אל מול זו, ואו אז שואל הוא את עצמו אם הפיצויים שבתניית הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה הקונקרטית. הקבלן איחר ברישום הדירות במשך כחמש שנים וחצי, והשאלה היא אם פיצוי בשיעור של 15,000$ בגין איחור זה עומד במבחן שהציב לפנינו סעיף 15(א) לחוק התרופות. לדעתנו התשובה לשאלה זו היא בחיוב. בעמתנו את מחדל השנים עם החיובים שהקבלן נטל על עצמו, אין ספק בדעתנו כי תניית הפיצויים עומדת - ובכבוד - במבחן סעיף 15(א) לחוק התרופות. תניית הפיצויים על עומדה היא עומדת, והלכה פסוקה ומסורה היא, שהמבקש לקרקר יסודותיה של תניית פיצויים - לסווגה כתניית פיצויים בלתי סבירה - עליו הנטל להביא ראיות לייסוד טענתו, ועליו המשא לשכנע את בית המשפט בטיעונו. דעתי היא אפוא, שיש לכבד את תניית הפיצויים הקבועה בחוזים שלפנינו, ולחייב את הקבלן לקיים את חבותו כלפי אהרון במלואה. הערעור נתקבל, ולמסקנה זו מגיעים הנשיא מ' שמגר והשופט א' גולדברג. [ערך: שגיא בנתאי]
|
