|
פרטי האירוע המשיבים, שהם הבעלים המשותפים של חברת קרקע, התקשרו ביחד ולחוד בהסכם קומבינציה עם המערערת שהיא חברה קבלנית. בהתאם להסכם היה על המערערת להגיש את תוכניות הבנייה לאישור הרשויות תוך שלושה חודשים מיום חתימת החוזה ולהשלים את בניית הבית על כל חלקיו לא יאוחר משלוש שנים מיום החתימה על החוזה. בין התנאים שנקבעו כתנאים יסודיים בהסכם הוסף בכתב יד תנאי בדבר "אי התחלת הבנייה תוך 20 חודש מאז חתימת ההסכם". המערערת לא החלה בבניה תוך 20 חודש מחתימת ההסכם. כעשרים חודשים לאחר החתימה על ההסכם כתב בא כוח המשיבות למערערת כי היא הפרה את ההסכם הפרה יסודית; ולכן נדרשו פיצויים, וכן נאמר, כי אם הבנייה לא תחל תוך שבעה ימים, יראו מרשותיו את ההסכם כבטל. כשלושה חודשים לאחר מכן שלחו המשיבות 1 ו- 2 למערערת הודעה על ביטול ההסכם ועתרו לבית המשפט המחוזי להצהרה על בטלות זאת. המשיב 3 התנגד לביטול ההסכם ועמד על ביצועו. בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה, הצהיר על ביטול ההסכם עקב הפרתו והורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לזכות המערערת. מכאן הערעור לבית המשפט העליון. טענות המערערים - טעה בית המשפט קמא בפרשנות שנתן לסעיף 59(א) לחוק, הדן בריבוי נושים. שכן ב"סיטואציה של ריבוי נושים, שהם נושים במשותף, אין נושה אחד (או שניים) רשאים לבטל את ההסכם ולפגוע בזכויותיו של נושה אחר שחפץ בקיום ההסכם ע"י החייב, ובחייב עצמו".
- הן מבחינת מדיניות משפטית רצויה, והן מבחינת הגיון צרוף, אין להעלות על הדעת תוצאה, על-פיה, על מנת ליתן הודעת ביטול להסכם שהופר הפרה יסודית, יש צורך בהסכמת כל המתקשרים יחד ולחוד.
החלטת בית משפט השופט א' גולדברג - המערערת הפרה, כאמור, הפרה יסודית את ההסכם. נוכח הפרה זו זכאים היו המשיבות והמשיב, שהיוו יחד "צד" להסכם, לבטלו, באמצעות הודעה למערערת. המשיבות בחרו לעשות שימוש בזכות זו, ואילו המשיב, מטעמיו הוא, בחר למחול למערערת על הפרת ההסכם ולוותר על הכוח לבטל את הסכם עקב הפרתו. השאלה היא, אם כן, אם יש במחילתו ובוויתורו של המשיב כדי להשפיע על הכוח המשותף שבידי שלושתם לבטל באורח חד צדדי את ההסכם בעקבות הפרתו? סבורני, כי אם מושם הדגש בוויתור על "הכוח לשנות, באורח חד צדדי, את מערך יחסי הצדדים, על זכויותיהם וחובותיהם", כי אז עניין לנו בפועלו של ויתור זה על היחסים הפנימיים שבין היחידים לאותו "צד" של ההסכם. ויתור זה של אחד מהם אינו מחייב את יתר יחידיו של ה"צד" או את ה"צד" כיחידה אחת בהסכם, אלא את המוותר עצמו בלבד. במקרה של מחילה מטעם אחד הנושים במשותף, תלויה השפעתה על זכויותיהם של יתר הנושים בכוונת המוחל והחייב. אם התכוונו להפקיע גם את זכויותיהם של יתר הנושים? אם התשובה חיובית, פטור החייב כלפי כולם, מה שאין כן אם רצה הנושה לוותר רק על זכותו הוא. בחוק החוזים (חלק כללי) גם לא נקבעה, לגבי ריבוי נושים, הוראה מקבילה לזו שבסעיף 55(ג) לחוק, לגבי הפטר של נושה את אחד החייבים במשותף, ומכך יש להסיק, "שלא הייתה כוונה ליצור הקבלה כזאת". כאשר מדובר בחייבים במשותף, לא יהיה זה צודק להתיר לנושה היחיד לפטור את אחד החייבים ובכך להטיל את החיוב כולו על החייבים האחרים. במקרה של נושים במשותף המצב הפוך - לא יהיה זה צודק לאפשר לאחד מן הנושים במשותף לפטור את החייב מן החיוב כולו, ובכך לנשל את הנושים האחרים מחלקיהם בזכות שקיימת להם כלפי החייב. מכאן מסקנתה כי אין לקבל את הטענה "כי החוק שלנו מאפשר לאחד מן הנושים במשותף להסכים על החייב להפקיע את זכויותיהם של יתר הנושים ללא הסכמתם שלהם". סעיף 59(א) לחוק קובע: "שנים שמגיע להם חיוב אחד, חזקה שכל אחד מהם רשאי לדרוש את קיומו, ובלבד שלא יפרעו מהחייב יותר מן המגיע ממנו; החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פס"ד לטובת הנושה האחר. לגבי הצדדים עליהם מוסב הסעיף, אפשרות אחת היא, שהסעיף מסדיר את היחסים שבין הנושים לבין עצמם. דהיינו, כי ניתנת זכות לכל אחד מהנושים לדרוש את קיום מלוא החיוב וכן לקבל את מלוא החיוב, אם הדבר נעשה, על-פי הסיפא, ביוזמתו של החייב. אשר להיקף החזקה, אם נאמר שהיא חלה רק על הרישא, דהיינו, רק לגבי פעולתו היזומה של הנושה, נמצאנו למדים, שלגבי פעולה היזומה ע"י החייב כלפי אחד הנושים אין זה משנה אם שאר הנושים אינם מסכימים לקיום החיוב. תוצאה זו אינה רצויה, כשהיא עלולה לפגוע ביתר הנושים. האפשרות השנייה היא, שהסעיף חל על היחסים שבין החייב לנושיו. אם נחיל את החזקה על-פי אפשרות זו על הרישא בלבד, נתיר בכך לחייב לקיים מיוזמתו את החיוב לנושה בודד, גם אם הוא (החייב) יודע ששאר הנושים מתנגדים לכך. פירוש, לפיו יוכל חייב לבצע את חיובו כלפי יחיד מקבוצת נושים, חרף ידיעתו על התנגדות יתר הנושים - אינו מתקבל על הדעת, ולא יתיישב עם החזקה שברישא ועם עיקרון תום הלב. תוצאה זו תמנע, אם נחיל את החזקה גם על הסיפא. דהיינו, כי בידי החייב למלא את חיובו לאחד הנושים, בין אם על-פי דרישתו של זה, ובין מיוזמתו (של החייב), כל עוד לא נסתרה החזקה, כי ביחסים שבין החייב לנושיו יוצא הוא ידי חובתו כלפי כולם, בקיום החיוב לאחד הנושים. מכאן, שאם מחל אחד הנושים על הפרת החוזה, וידוע לחייב על התנגדות הנושים האחרים לכך, אין החייב רשאי להענות לדרישתו של אותו נושה כי יקיים כלפיו את החיוב, ואין החייב רשאי מיוזמתו לקיים את החיוב כלפיו - שכן במקרה זה נסתרה החזקה. הערעור נדחה, ולמסקנה זו מגיעים גם הנשיא מ' שמגר והשופט י' מלץ. [ערך: שגיא בנתאי]
|
