זכורני עוד מימי התיכון את אחד מחברי המחזור שלי סובב מחוץ לפנימייה וצועק. לא היה זה נער חכם במיוחד, וכך גם הכרזתו "מי ראה את הספר-תורה שלי?". כוונתו כמובן הייתה לחומש אותו היה צריך לשיעור ולא לזה המונח בארון הקודש.
לא נדרשתי לזיכרון עבר זה אלמלא התיזמון הכאילו-מכוון בין שני העיתונים הגדולים, מעריב וידיעות אחרונות, שבמוספי השבת שלהם טעו באותה טעות.
ב"המוסף לשבת" של ידיעות חתומות אתי אברמוב ונורית פלתר על כתבה שעסקה בילדים בהם התעללה הכת של הרב אליאור חן, ובכתבה נאמר: "הבית מבולגן, ספרי לימוד,
ספרי תורה, תחפושות, חבילת קלפים זרוקה על הרצפה שאריות של אוכל ושתייה מפוזרות בכל הבית". ב"מוספשבת" של מעריב חוזר על אותה טעות רינו צרור, שמתאר את כניסתו של מנחם בן לבית האח הגדול VIP במילים הבאות: "רצתי לאות. הוי מנחם, אמרתי כשראיתי אותו צועד פנימה עם
ספר תורה ביד, שלום, לי קוראים מנחם בן".
- שלום, ולי קוראים ספר-קודש, כי לסחוב ספר תורה לבית האח זה קצת כבד מדי.
