חמישים שנה ויותר מדינת ישראל מפתחת חבלי ארץ בפריפריה. בגליל, בנגב ובאזורי קו העימות זכאים התושבים לפטור ממס הכנסה באחוזים ניכרים כבר שנים רבות. מערכת הכבישים, תאורת הרחובות, בריכות השחייה העירונית, מתקני הספורט,
בתי הספר, מבני המתנ"ס בעיירות ובישובי הפריפריה עשויים ללא חת. רחבים מאוד, נדיבים, מושקעים.
במצפה רמון, בחצור הגלילית, בשדרות, בכרם בן זימרה, בדישון, ביערה, מרגליות ושלומי, לא תיתקל בבעיות חניה (ברוב שעות היום) המאפיינות ערים כמו רחובות, ראשון לציון והוד השרון.
באותם ישובי פריפריה האוויר בדרך כלל צח ונקי, קל ונוח לנוע ממקום למקום, פשוט ונעים לערוך קניות, הנגישות לשירותי דואר ובנקאות פשוטה, בברזים יש מים בשפע, החשמל מגיע לכל בית,
הרחובות מוארים, טלפונים מעבירים הודעות במהירות, לעיתים בחיפזון ממש, אין חסר דבר.
בתל אביב, לעומת זאת, ובשאר ערי המרכז, התשתיות הקיימות נואשו מזמן מלשאת את המון העם הנדחק, המסתופף ברחובות, בכבישים ובחצרות. "יש לפתח את הנגב והגליל", חוזרים ומרעימים מנהיגים כבר חמישים שנה.
מה בדיוק יש לפתח בנגב ובגליל? בניגוד למרכז הארץ התנועה ברוב אזורי הנגב והגליל
זורמת ושוטפת, החניה בשפע ואינה כרוכה בתשלום, קווי תקשורת מהירים פרוסים ומגיעים היום לכל ישוב נידח גם בנגב וגם בגליל, מקומות הבילוי אינם צפופים ומחניקים, האוויר צח ונקי, כיתות הלימוד רחבות ידיים, מעבדות מושקעות, מחשבים ואינטרנט בשפע, מתקני ספורט חדישים ברובם (ובדרך כלל שוממים - קשה להבין למה?), מסלולים נוחים ושקטים לטיולים רגליים ולרוכבי אופניים, מה עוד חסר? מה נותר עוד לפתח בנגב ובגליל?
אבל הנער שגדל בירוחם, בשדרות, במרגליות ובקריית שמונה חולם על... תל אביב.
משאת נפש, לגור אי שם בפרישמן, בוגרשוב, שינקין, זמנהוף או ליד. ממש לא מפריע שהמקומות הללו לא ממש מפותחים, קורסים תחת עומס בני אדם ומכוניות.
הרעש, העשן, הצפיפות, הבלאגן, מרכזי המסחר ההומים, המסעדות, ה'אקשן' - קוראים להמוני הצעירים ולא רק 'בואו'.
והם באים. עוזבים את העיירה השקטה, את המושב הירוק בגליל ומתקבצים אל הכרך הגדול השוקק, ההולם, מחפשים שם מזלם.
זה קורה בתל אביב, כך גם בפריז, לונדון ובריסל. ערי הענק שואבים בתהליך רצוף ועקבי את תושבי הפריפריה. חוק טבע מוזר שכזה.
זוגות צעירים שגדלו, התחתנו והתחילו חייהם בדימונה, יחפשו כל דרך כדי לצאת מהעיירה השקטה,
הנקייה, הזולה והמרווחת הזאת ולהעתיק מגורם אל עיר מרכזית תוססת חיים ( נניח...) כמו באר שבע או אשדוד, ואלה שיתבססו בבאר שבע או אשדוד יבקשו "להתקדם," לכפר סבא או רעננה. הכרך הסואן, השוקק , הצפוף, התובעני, היקר, מושך אליו את בני האדם כבמטה קסם, מה לעשות?
זאת עובדה. תופעה עולמית שגם אלף שרים מיוחדים לפיתוח הגליל והנגב לא ישנו אותה. חוק טבע.
אנשים לא שמים לב, אבל הנגב והגליל הם חבלי ארץ מאוד מפותחים. מה כן חסר? חסרים אנשים. זה נכון. אבל מסיבה לגמרי אחרת. כי בני האדם ( מפותחים?), משום מה, נמשכים לאזורים מאוד לא מפותחים. רבים מאזרחי המדינה מאוהבים בבעיות החניה של רמת גן, אחרים סבורים שיש משהו "מדליק" בדוחק של הקניונים בפתח תקווה ויש תושבים לא מעטים שחווים התרגשות עצומה בעת תשלום הארנונה השמנה דווקא ברעננה.
יותר מאשר מחפשים אזרחי המדינה אזורים מפותחים לחיות בם, הם נמשכים בקורים דקים של אהבה לעשן הסמיך, הדביק והרווי המרחף מעל תל אביב וסביבותיה.
הנגב וגם הגליל הם אזורים מפותחים ואפילו מאוד. נוח ונעים לחיות בהם. בני אדם, זה כבר סיפור אחר. אלה יצורים שנדבקים אחד לשני. להצטופף, להתדפק איש אל שט אחיו,
לנשום אוויר רע, להצטנף במכונית פקוקה, קיטונות של צפצופים ורעש ללגום לרוויה.
מי בכלל צריך שר לפיתוח הנגב והגליל? מה שצריך זה שר אמיתי לפיתוח תל אביב.
שר מיוחד, רחב דעת וסמכויות שישפר את התשתיות בתל אביב ובנותיה, קצת ירווח, קצת ירחיב, קצת ינשים, יצליל מעט את האוויר וגם מיסים יפחית. וכך יתאפשר סוף סוף לשנים-שלושה מיליון בני אדם, לחיות בסביבה יותר נעימה - גם יותר "מפותחת".
הבו לנו שר חדש לתל אביב, שר אמיתי שיקל ויושיע את תושבי המרכז הנאנקים, הדחוסים, החבולים, המעוכים, הנושאים היום במלוא הנטל של חיי הכרך.
