X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
וינייטת בריתי שלום

לי נקם ושילם

ציות לטוב, עשיית הדין והצדק, מקבלים משמעות של בחירה במאבק באנרכיה יצרית - ועל הבחירה הזאת יש גמול
▪  ▪  ▪
גירוש מגן עדן

העולם המקראי שטוף יותר בחטאים ובאלימות מאשר בצדקה ובחסד. באבן הראשה של הבריאה נמצאת עצם האבחנה בין הטוב לבין הרע. לשם כך נברא האדם. אומנם הנחש, הסמל האלמותי כי גם בגן עדן יכול הרעל לפעפע והנחש להסית, הוא האחראי לאמירה "וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע" (בראשית ג', ה'), אך אין פסול בעצם הדבר כי יש לשמוע אמת מפי מי שאמרה. ומה אמר? אמר כי ביום בו יאכל האדם מפרי עץ הדעת תיווצר זיקת אחריות לטוב ולרע בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא. אין משמעות לעולם בו רק האלוהים יודע מה טוב ומה רע, ואין משמעות לעולם בו רק האדם יודע מה טוב ומה רע. העבירה על המצווה הראשונה משלימה את הבריאה. לולי אכל האדם מעץ הדעת, לא היה לאדם אלוהים ולאלוהים לא היה אדם. אי-הציות הראשון הוא גם הביטוי הראשון לעובדה כי האדם- פותה או לא פותה- הוא בעל רצון אוטונומי, מציית לאדונו מרצונו, לייצרו אם הוא רוצה. זה האדם.
יש לכך מחיר. הגירוש מגן העדן. אבל שכר בצידו של מחיר זה. ציות לטוב, עשיית הדין והצדק, מקבלים משמעות של בחירה במאבק באנרכיה יצרית - ועל הבחירה הזאת יש גמול, כשם שהכניעה לאנרכיה היצרית גוררת ענישה בלתי נמנעת. כל זה אפשרי רק כשגם האלוהים וגם האדם הם יודעי טוב ורע, אותו טוב, אותו רע. בעיני אלוהים כבעיני אדם, ולהפך.
עשרה דורות אחרי בריאת האדם, עלתה סאת הרע באורח דרמטי על סאת הטוב. הארץ מלאה חמס. כל יצר מחשבות ליבו של האדם היה רק רע כל היום. בבית דין של מעלה הכריעה כף החרון על החייב את כף החסד על הזכאי עד שלא נותרה ברירה עוד ביד הקדוש ברוך הוא לקיים עולם בו יש אדם שיש לו בחירה. "וַיֹּ֣אמֶר הי' אֶמְחֶ֨ה אֶת-הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר-בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה " (ששם ו', ז'), את המין כולו. אם הענקת אוטונומיית הבחירה החופשית ביד האדם משמעה הלכה למעשה הימור, שעל-פי מבחן התוצאה נגמר סטטיסטית ברע. בורא עולם הימר על האדם.
האדם בחר לאכזב. ידע שהוא מאכזב. ידע מה שאמרו בשם רבי שמעון בר יוחאי", הכיכר והמקל ניתנו מכורכין מן השמים. אמר להם, אם שמרתם את התורה - הרי כיכר לאכול, ואם לאו - הרי מקל ללקות בו" (ויקרא רבה, בחקותי פרשה ל"ה). מערכת השכר והעונש, כיכר הלחם והחרב, או אולי כיכר הלחם לשובע והחרוב למוכי כפן ורעב, גם היא אכזבה. לא הרתיעה. השאירה את הקדוש ברוך הוא כאלוהי המלקות וכאלוהי החרב, יותר מאשר כאלוהי החסד לאלפים. "גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר-עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל-כָּל-דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו" (ירמיהו ל"ב, י"ט), לא היה איש ויכזב. בעולם בו
גדל העצה ורב העלילה מחויב על-פי שבועתו ועל-פי ברית השבועה עם נבראיו בעלי הבחירה החופשית, להיות נאמן לאבחנה בין הטוב לבין הרע, ומצב כפייתי זה גוזר עליו להיות "עֹ֤שֶׂה חֶ֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֔ים" מעטים, "וּמְשַׁלֵּם֙ עֲוֹ֣ן אָב֔וֹת אֶל-חֵ֥יק בְּנֵיהֶ֖ם אַחֲרֵיהֶ֑ם" רבים, רבים עד שהארץ מלאה חמס מפניהם, אינו יכול להיות "הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ הַגִּבּ֔וֹר ה' צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ" בלי לחזור בו מן ההימור על האדם.
אותו סיפור
האדם היה לטרגדיה של הקדוש ברוך הוא. לכישלונו הנורא, אם מותר לדבר במונחים של כישלון כשדוברים בבורא עולם. להיות אלוהי המבול הוא לא להיות אלוהים כלל. לא היה מנוס. אבל קשה הייתה פרידתו, עד שהשאיר בעולם תיבה אחת קטנה, ומילא אותה עתיד, מחר, תקווה, גם של האדם, גם שלו.
והנה התחיל הסיפור מחדש. אותו סיפור. לא אותה מסקנה, שנתבררה כבלתי אפשרית אם אתה אלוהים. אבל להוותנו אפשרית עד למאוד מאוד אם אתה אדם. הקשת בענן, מפגש המראות הנהדר בין החמה סביבה סבה הארץ לבין הגשם המרווה את האדמה ומעניק לה פריחה וחיות, היא אות ברית כי הטוב גם אם יהיה מיעוט יקיים את העולם גם אם הרע יגיע בו לרוב, וכי מה שיאזן את החסד הזה הוא חרון האף והחמה השמורים עם הקדוש ברוך הוא כדי להישפך בזעם על החטאים ולהיפרע מהם, מן הנפשות החוטאות, ולא ממין האדם כולו. "לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם" (דברים ל"ה,ל"ה). סרסהו ופרשהו, לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כשהחברה האנושית שוב תתמוטט בעוון עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, ושנאת חינם, ועניות גוזלת יזומה, וביזוי אחים ואחיות ב'עוון' מין, גזע, דת, לאום- - לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם, שמורה עמי - כך מפרש רש"י "עמי נכון ומזומן פורענותה 'נקם' וישלם להם כמעשיהם, 'הנקם' ישלם להם גמולם", ברייה ששמה 'נקם', היא יוצאת מנרתיקה והיא נפרעת מן הרשעים.
על הפסוק " כִּ֧י עַל-אַפִּ֣י וְעַל-חֲמָתִ֗י הָ֤יְתָה לִּי֙ הָעִ֣יר הַזֹּ֔את לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר בָּנ֣וּ אוֹתָ֔הּ וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה לַהֲסִירָ֖הּ מֵעַ֥ל פָּנָֽי" (ירמיהו ל"ב, ל"א) דורש הפרשן רבי משה אלשיך יליד טורקכיה (1507 נפטר 1593) "אחשוב שהוא כי אף וחימה שהם שני מלאכי משחית, העומדים לפקוד על עוברי רצונו יתברך". אלשיך אפילו מרחיק לכת ואומר כי שני המלאכים השמורים עמו לעת תמוט רגלם, פיתחו אוטונומיה והם יוצאים להשחית את עוברי העבירה יותר משהקדוש ברוך הוא היה משחיתם אילו נפרע מהם לבדו, והוא, הקדוש ברוך הוא, יוצא לרסן את מלאכי האף והחמה, אבל ירושלים גדשה למן יום היוסדה את סאת הפגיעה בצדק ובמשפט, ובדרך הישר, ובשלטון המשרה שלום בין אדם לחברו, יותר מכוחו של ה' עצמו לרכך את זעם האף והחמה.
האדם שניחן בבינה, ויודע על כן ידוע היטב כי הכניעה לפיתויי הייצר המשליכים אותו לרגלי עבריינות ועל כן הוא הולך באורח בלתי נמנע אל האסון הפוקד לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רגלו, מסרב להעלות על דעתו בשעת ההדחה מה יקרה אותו שעה לאחר מכן. במקום שבינתו תעמוד לו להימנע מן הבלתי נמנע הוא מאמן אותה לחשוב מחשבות איך לנוס מן הרעה, איך להתגונן לא מפני נחטא אלא מפני עונשו, לחמוק, לא מן העברה אלא מן החוק - איך לא - לא איך לברוח ממנעמי הסרק של הפיתוי אלא איך לברוח לעיר מקלט מן האכיפה הרודפת עבריינים. אבל הברית שנכרתה בין האדם לבין אלוהיו, ברית של יודעי טוב ורע, אם הופרה - מביאה את האף ואת הנקם וביום פקודה שמוכרח לבא, כי נכרתה ברית כי יבא, אומר הנביא "וּמַֽה-תַּעֲשׂוּ֙ לְי֣וֹם פְּקֻדָּ֔ה וּלְשׁוֹאָ֖ה מִמֶּרְחָ֣ק תָּב֑וֹא עַל-מִי֙ תָּנ֣וּסוּ לְעֶזְרָ֔ה וְאָ֥נָה תַעַזְב֖וּ כְּבוֹדְכֶֽם" (ישעיה י',ג'). לאן יברח אדגם מצילו, וצילו רודף אותו, ואם ברח - כבודו לא ליווה אותו. הפרידה מן הכבוד, היא הגדולה בייסורי הבורח שווא מגורלו.
גם את אומות העולם, זעמו האף והחמה, אולי אפילו זעם כפול ומכופל, זעם על שרבו בתוכם עבריינים, עודי עבודה זרה, שופכי דמים, בוזי איסורי עריות, אבל גם על שרדפו את ישראל. אמנם, התנכלותם בישראל הייתה אחת מצורות הענישה של ישראל על עבריינותו. מכל מקום, כל אמר להם נביא ישראל לאלה מן העבריינים שהתלוננו שאומות העולם רודפות אותם, וה' עמו כרתו ברית לא מגן עליהם, לא מכה את האומות החוטאות לו ולעמו בטרם יכלו בישראל את משטמתם. "ה֥וֹי אַשּׁ֖וּר שֵׁ֣בֶט אַפִּ֑י וּמַטֶּה-ה֥וּא בְיָדָ֖ם זַעְמִֽי" (שם, י', ה').
שורש וענף
דבר זה קשה לקבלו. האחריות, כל האחריות לרדיפת ישראל לאורך הדורות, רובצת על הרודפים. אי-אפשר שמלאך האף או מלאך הזעם או מלאך הנקם הם שעשו את אומות העולם למטה זעם, לשבט מלקות, לכלי חסר דעת משלו ביד מניפו. כל מערכת השכר והעונש הייתה מתמוטטת לו כך שיחרר הקדוש ברוך הוא את גדולי החוטאים מן האחריות לנורא בחטאים. ראייה לדבר היא העובדה כי הבלתי נמנע, הנקם, לא יאחר לבא גם על השאננים הנשענים על כוחם " כִּֽי-הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל-זֵדִ֜ים וְכָל-עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא-יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף" (מלאכי ג', י"ט) שורש וענף, מטפורה לבנים ולבני בנים כתרגומו "ברא ובר ברא", בנו ובן בנו.
לו היו מטה מקל חובלים ביד מלאכי החבלה של ה', במובן המקובל על תפיסתו של האדם, על מה נענשו, הם ודורותיהם? הם היו נענשים על לא עוול בכפם, על עוול שעשה הנקם, על עוול שעשה החמה. רבי אברהם סבע, בעל "צרור המור" שנולד ב-1440 בקסטיליה שבספרד, שראה על גופו את מטה הזעם מכה בכל עוז בו - הוא גורש לפורטוגל, שני בניו נחטפו על-ידי נוצרים, ספרייתו הענפה הוחרמה ואילצו אותו לקבור הספרים במו ידיו, נעקר גם מפורטוגל והיה לנע ונד ממרוקו ועד לטורקיה ומשם לאיטליה. בדרך אליה, בשנת 1508, בערב יום הכפורים, נפטר בספינה ממנה עמד לרדת - התעמת עם דבריו הבלתי אפשריים של הנביא ישעיה. על הפסוק " כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה" (ישיעיה ס"ג, ד') אמר בספרו המוזכר לעיל "צרור המור" כי הנקם הוא בליבו של הקדוש ברוך הוא, הוא לבדו, בלי שותפים, מחוץ לברית.
"וזהו לי נקם ושלם ולא לאחר". יש נקם בעולם, אבל האחד והיחיד המותר בה הוא האלוהים, אך לא זאת בלבד, אלא שמידה זו שבליבו - נשארת בליבו ואינה מתגלה לפיו, מלחיבו שלו לפיו שלו, לא מתגלה! " וכן אמרו (במדרש) "ללבי גליתי לפומי לא גליתי והוא סוד". אכן סוד. אין בינת אדם יכולה לרדת לסוף הדבר הזה שהנקמה - היא עצמה והעיתוי בו היא יוצאת להיפרע מן החוטאים - כמוסים בליבו של הקדוש ברוך הוא אבל הלב כביכול נועל עצמו מספר לפיו מתי, מפני שהוא חומל על הקדוש ברוך הוא, מסרב לשחרר אותו מן הפרדוקס הנורא, מטה זעם הנענש על שהוא מטה זעם, על שהוא מטה זעם ברצון. אילו היינו צריכים לחפש צידוק לבלתי אפשרי לא היה נותר בידינו אלא לומר כי מטה זעם הנענש על-פי אמת מידה שהיא סוד, אפילו סוד בעיני ה' עצמו.
"וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל-בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב. וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר..." ( במדבר כ"ה, א'-ג') התוצאה הבלתי נמנעת, המיידית זאת הפעם "וַיִּֽחַר-אַ֥ף ה' בְּיִשְׂרָאֵֽל" (שם) על-פי חרון זה, נקרא משה להקים בית דין ולדון את עוברי העבירה ולהביא ל ראשי עם חייבים הוקעה, משמע תלייה, לעיני כל ישראל, למען ישמעו וייראו, ולדון בדין מיתה כל יחיד ויחיד בחטאו. כל זה לא הרתיע. " וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל-אֶחָיו֙ אֶת-הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵי- יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד" ( שם ו'). המגפה המשיכה לאכול בישראל בכל פה. או אז, בלא משפט, בלא מעמד של שופט בישראל, "וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן-אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ ויָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת-שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-הָאִשָּׁ֖ה אֶל-קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף" ( שם ז'-ט').
המתים במגפה, עשרים וארבעה אלף, נספו בלא משפט. הם לא הוצאו להורג. מי הרג אותם? מתוך הפסוקים המעלים כביכול על נס את התערבותו הנועזת של פנחס, נכדו של ראש וראשון לכוהני ישראל אהרון בהתרחשות אסונית, במו התפרעות יצרית שחגגה את פריצת כל הגבולות בהמון ובטירופה לא הגיפה את תריסי האיפוק אפילו כשהמוות פשט בלי רחם בקרב החוגגים, אומר הפסוק במפורש כי מי שהמית את עשרים וארבעה האלף הייתה החמה שיצאה מנרתיקה. " פִּֽינְחָ֨ס בֶּן-אֶלְעָזָ֜ר בֶּן-אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת-חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת-קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא-כִלִּ֥יתִי אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי" (במדבר כ"ה,י"א).
מלאך החמה
הוא עצר בעד המלאך כביכול, הקרוי חמה, במעשה שהיה שקול בעוצמת תעוזתה, בנחישותה בפומבי גדול מאין כמוהו, לעוצמתו של המלאך. המראה המזוויע ומעורר הרתיעה העמוקה ביותר שמראה מזוויע יכול לעורר, של איש ואישה דקורים ברומח אחד, צמודים במיתתם כפי שהיו רגע לפני שנדקרו, ולא שניים מן ההמון, לא ידועים, אקראיים, אלא שניים האחד "זִמְרִ֖י בֶּן-סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית-אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי" והשנייה " כָּזְבִּ֣י בַת-צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית-אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא" (שם, י"ד-ט"ו) הבהילו את מלאך החמה חזרה אל קסרקטינו. במקום שיש פנחס כזה, אין צורך במלאך חמה.
אבל מה עם פסוקי המקרא המלמדים אותנו כי "לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם", ולא למישהו אחר, לא לשום אדם, על כן צגם לא לפנחס בעל הייחוס הכוהני המקנא לאלוהיו, ולפסוק " כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י", לא בלב שום אדם, ואפילו בלבו של הקדוש ברוך הוא "ליבא לםומא לא גליא"? יתרה על כך, פנחס זה שהטיל מצור על המגפה במעשה נקם אכזר, מופגן, פומבי, מקפיא דעת, למה זה הקדוש ברוך הוא שזוקף את זכות הנקמה רק לעצמו גומל לפנחס גמול העומד בסתירה לכל טיבה של ההתרחשות האלימה " לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת-בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם" (שם, י"ב). המרחק בין מעשהו של פנחס לבין הגמול הזה הוא בלתי נתפש, בלתי סביר, לא מתיישב יפה עם החוקים הבלתי כתובים אבל החרותים היטב בליבם של כל ילודי אישה על הזיקה בין בין מידת המעשה לבין מידת הגמול. בריתי שלום, לקנאי חסר המעצורים הזה? אם זו מידתיות, היש עוד מידתיות בעולם?
המבין כי ברית שלום היא אישורו של הקדוש ברוך הוא להעלאת דמותו של פנחס ואת מעשהו לדרגה של מופת לדורות, של הנקמה לדרגה של ערך לאומי דתי, את נטילת האחריות על מהלכה של ההיסטוריה מכוח שכנועו הפנימי העמוק של איש אחד, גיבור רוח, יחיד גואל עם, מסתכן בבלבול יוצרות. נקמה עליה כתוב לִ֤י נָקָם֙ ועל כן לא נקמת אדם, או הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת-בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם כתר לראש נוקם? מוכרחה להיות הבנה אחרת. הפוכה.
משה רבנו, האיש הצעיר, הרגיש, המלא עוצמות רוח של צדק הנסיך המצרי כביכול, יוצא אל אחיו המדוכאים "וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ-עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו. וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת-הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל" (שמות ב', א'-ב'). בלא משפט. מכוח שלטון הרגש הנאצל על החשיבה האזרחית, הציבורית, המדינית. הוא האיש שיאמר לבני ישראל "לא תרצח". הוא האיש שיביא לישראל חוקים ומשפטים ושוטרים ושופטים בכל שעריהם ואיסור מוחלט על כל אדם ליטול את הדין בידיו, בין עושה דין צדק בין מעוות את הדין. "וירא כי אין איש" משמע, הוא עצמו פחד מן הדין, הוא עצמו נקם נקמת אחיו המדוכאים תוך ידיעה כי הנקמה המגיחה ממעיינות הרגש המורד באי הצדק המשווע ועושה מעשה, איננה יכולה להיות מותרת לאדם גם כאשר יש בה מידה של צדק. היא לאלוהים. לאדם להפך, דין מפורש, "לֹֽא-תִקֹּ֤ם וְלֹֽא-תִטֹּר֙"(ויקרא י"ו, י"ח) לא תיקום, לא תאמר שכיוון שלא השאלת לי קרדומך איני משאיל לך את שלי לעת תזדקק לו, לא תיטור, אתה לא השאלת לי אבל אינני כמותך, אני משאילך. כך הסבירו חז"ל אפילו לפשוטי עם את האיסור המוחלט החל על האדם ליקום וליטור.לא נקמה, ולא נטירה. אסור!
על איסור זה שפנחס עבר, ה' נותן לו בריתו שלום. כגמול? לא ייתכן. מה שהוא נותן לו הוא שמעתה, אחר שאמנם הצלת את העם במעשה הנקם והשבת את חמתי בפרץ של קנאות מרתיעה אפילו מלאכי עליון - הנני כופה עליך בברית את עשיית השלום כמופת, לא את הנקמה. אותה השאר לי. מפני שנתגלו בך כוחות נפש אדירים של עיכוב המגפה באלימות סוערת, יהיו נא כוחות הנפש האלה כוחות של עשיית שלום, של הבאת השלום לעולם הזה, שבראתיו להתקיים על האבחנה בין הטוב והרע, החיים והמוות, האלימות והשלום. וכה תברך את בני ישראל מעתה, "...ץיִשָּׂ֨א יְקֹוָ֤ק׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם" ( במדבר ו',כ"ו).

תאריך:  18/07/2019   |   עודכן:  18/07/2019
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות יצחק מאיר לדוא"ל
 
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
רשימות קודמות
אפרים הלפרין
אינני מבין מדוע אומרים שאין סיכוי לטיפולי ההמרה, שטיפולים כאלה תמיד נכשלים, עובדה, טיפול קצר ואינטנסיבי של יומיים על-ידי המדיה והמדיה החברתית לרב רפי פרץ והוא המיר את דעתו קלי קלוטו
אסתר שניאורסון גרי
חבר'ה, התאחדו    אם השמאל לא ישוב לשלטון ב-18 בספטמבר, מה יקרה? לשמאל מאומה    השמאלנים יקומו לעוד יום של התנהלות כפגע רע    כל הרוע שהם מלעיטים פה את כולנו, לצערנו, לא ייעלם
ציפי לידר
בשולי הכותרות: היכן קבלת השונה והאחר?    קיץ של תאונות קטלניות    ולקינוח מצניחה לצמיחה
פרופ' חיים נוי
תופעה תרבותית שלא הולכת להיעלם, ולמעשה הייתה קימת כבר לפני 40,000 שנים    האימוג'י הפופולרי ביותר: האימוגי' הבוכה מצחוק, מאז 2012 הוא הופיע כ-2.5 מיליארד פעמים
עו"ד אברהם הללי
לכל מנהיג יש תחליף וכלל זה יובא להלן בצורה חרוזה כדי שיזכר ולמען כל איש רם ונעלה מהתנשאות ישמר
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il