המנהיגות הפלשתינית "מוכרת" את ההווה והעתיד של בני עמה ע"י טיפוח שנאות העבר. המנהיגות הפלשתינית איננה דואגת למצבם של בני העם הפלשתיני בהווה ומוכרת את העתיד בשל חוסר יכולת לקבל החלטות אמיצות. הפלשתינים יכלו לקבל מדינה ב-1936/7 או ב-1947 לצד מדינת היהודים ואז לא הייתה בעיית פליטים וכולנו, יהודים ופלשתינים היינו חוסכים לעצמינו אלפי קורבנות חינם. המנהיגות ממשיכה בקו זה עד היום. המנהיגים הפלשתינים יכולים לקחת דוגמה מישראל שהייתה מסוגלת ליצור יחסים נורמלים עם גרמניה שחיסלה 6 מיליון יהודים, כדי לדאוג להווה ולעתיד.
מנהיגות אמיתית הדואגת לרווחת בני עמה יודעת כיצד להתגבר על משקעים ושנאות העבר כדי לייצר עתיד יותר טוב. המנהיגות הפלשתינית עושה את ההפך.
העם הגרמני בחר במנהיגות שהפכה את גרמניה למעוז הגזענות והאנטישמיות. היטלר שנבחר בדרך דמוקרטית הוביל את עמו ואת העולם כולו למלחמת עולם מיותרת שגבתה מיליוני קורבנות באירופה, שישה מיליון יהודים וקורבנות עצומים וחורבן טוטלי לגרמניה ולעם הגרמני. אבל, המנהיגות הגרמנית לאחר מלחה"ע השנייה הפיקה את הלקחים ושינתה כיוון. היום גרמניה היא מדינה בעלת ערכים דמוקרטיים וכלכלה משגשגת.
העם היהודי ספג מכה קשה מידי הגרמנים במלחה"ע השנייה. ההסתה האנטישמית, הדמוניזציה והפתרון הסופי חיסלו לא רק 6 מיליון יהודים, אלא גם את צאצאיהם. אבל, למרות מה שהעם הגרמני עולל לעם היהודי, מנהיגיו הבינו שלא צריך לשכוח אבל צריך להסתכל קדימה ולדאוג לעתיד יותר טוב לשרידי העם ששרד את אחת הטראומות הנוראות ביותר בתולדות האנושות. בזכות גישה ריאליסטית ונבונה זו נקראה גרמניה לעזור בשיקומו של העם היהודי במולדתו, ונדרשה לשלם פיצויים לקורבנותיה. למרות המשקעים הקשים נוצרו יחסים דיפלומטיים בין גרמניה וישראל וקיים שיתוף פעולה פורה. כל זה אינו סותר את החובה המוסרית כלפי הנירצחים "לזכור ולא לשכוח". וחשוב מכל לציין שהיהודים לא היוו גורם מסוכן לגרמניה. הם היו אזרחים שלווים שתרמו לכלכלתה ולתרבותה. הם לא עשו דבר "שהצדיק" את מה שנעשה להם.
העם הפלשתיני מנהל מאבק נגד שיבת העם היהודי לארצו מאז הצהרת בלפור ב-1917. מנהיגיו בראשות המופתי חג' אמין אל-חוסייני, ניהלו מערכת הסתה בין 1920 ל-1939 נגד היישוב היהודי וגרמו למותם של כ-1,000 יהודים שרובם נרצחו בדם קר ולכ-2,000 פצועים. המרד הערבי בין השנים 1936 - 1939 נועד להביא לחיסול המדיניות להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הבריטים דיכאו את המרד ביד קשה והפלשתינים ספגו קורבנות רבים. אבל, הלחץ הכלל ערבי על בריטניה והמצב ערב פרוץ מלחה"ע השנייה הביאו לשינוי המדיניות הבריטית לטובת האינטרס הפלשתיני, אך המופתי העדיף ברית עם היטלר ושיתף עמו פעולה נגד בעלות הברית. לו ניצח הגנרל רומל את הגנרל הבריטי מונטגומרי בקרב אל-עלמין ב-1942, הייתה התוכנית של הפתרון הסופי הנאצי-פלשתיני יוצאת לפועל גם בארץ ישראל, ותחת הכיבוש הנאצי של הארץ היה מוקם מחנה ריכוז ליד ג'נין ו-650,000 יהודי הארץ היו עולים בעשן השמיימה יחד עם הבית הלאומי. תוכניתו של המנהיג הפלשתיני הנערץ עד היום נכשלה והוא הוכרז פושע מלחמה לאחר סיום מלחה"ע השנייה.
המנהיגות הפלשתינית המשיכה לאחר המלחמה במאבק נגד הבית הלאומי ליהודים, ולאחר שהיא דחתה את החלטת האו"ם מ-1947 הליגה הערבית בשיתוף עם המנהיגות הפלשתינית תכננו ג'נוסייד של היישוב היהודי בארץ. כנופיות חדרו לארץ ממדינות ערב והתמקמו ביישובים הערביים ויחד הם יצאו לבצע מעשי טבח ביהודים. ב-1948 הצטרפו אליהם צבאות ערב. אבל, גם התוכנית הזאת נכשלה. צבאות ערב נחלו תבוסה קשה ונוצרה בעיית פליטים שמלוא האחריות להיווצרותה רובצת על המנהיגות הפלשתינית. רוב הפליטים ברחו ביוזמתם או על-פי המלצת מנהיגיהם, ומיעוט גורש ע"י ישראל בשל מועורבותו במעשי רצח או בקרבות. זה היה אקט של התגוננות מצד ישראל. לאחר שני ניסיונות לביצוע ג'נוסייד ישראל לא יכלה לקחת סיכונים.
הפלשתינים שבין 1948 ל-1967 היו תחת שלטון ערבי, הם יכלו לנצל מצב זה ולהקים מדינה.מנהיגיהם העדיפו לדון את בני עמם לחיי פליטות וסבל והמשיכו להיאבק במדינת היהודים. וכך, נמשך המצב עד היום. המנהיגות הפלשתינית אטומה לסיבלם של בני עמם.
בניגוד למנהיגות הפלשתינית המנהיגות היהודית גילתה רגישות לחיי בני עמה. כאשר ממשלת המנדט הבריטי קרעה בניגוד להחלטת חבר הלאומים את עבר הירדן המזרחי מתוכנית הבית הלאומי והעבירה את השטח לידי המשפחה האשמית שברחה מחצי האי ערב, המנהיגות היהודית החליטה לא להילחם כדי שתוכל להתמסר להכנת התשתית לבית לאומי לעם היהודי שסבל מאנטישמיות בכל התפוצות. ב-1936, כאשר ועדת פיל הציעה לחלק את מה שנותר מהטריטוריה המיועדת לבית לאומי ליהודים ולהעביר חלק נוסף למדינה ערבית המנהיגות היהודית הסכימה לוותר על חלק נוסף משטח הבית הלאומי, כיוון שהנאצים כבר היו בשלטון ויהודי גרמניה הופקרו לגורל אכזר לאחר חוקי נירנברג ב-1935, וצריך היה למצוא להם מקלט.
הערבים קיבלו ב-1936 את רוב השטח שהיה מיועד לבית לאומי ליהודים, אבל עדיין סירבו להתפשר. הסירוב העקשני של המנהיגות הפלשתינית להתפשר עלתה ועולה לעם הפלשתיני בסבל ועוני.
ב-1993 נחתם
הסכם אוסלו והתעוררה תקווה שהמנהיגות הפלשתינית החליטה שהגיע הזמן להפסיק את הסבל המיותר של בני עמה. במהרה התברר שערפאת הונה את מדינת ישראל כאשר חתם על ההסכם. מצידו זה היה צעד טקטי כדי להתבססות בגדה המערבית ועזה כבסיס לחיסול מדינת היהודים באמצעות טרור.
רוב הפלשתינים כיום אינם חיים תחת כיבוש ישראלי. בעזה שולט החמאס והרשות הפלשתינית שולטת על רוב הפלשתינים החיים בגדה המערבית. הרשות הפלשתינית מקבלת מאות אלפי דולרים כל שנה ממדינות אירופה וארה"ב, אבל אפילו דולר אחד לא הושקע בשיפור מצבם של הפליטים החיים בתחומי הרשות הפלשתינית. במקום לשקם את הפליטים בשטחי הרשות, מעדיף אבו-מאזן המתון, לכאורה, והמתנגד לטרור, לשלם מדי חודש בחודשו משכורות עתק לרוצחי יהודים היושבים בכלא ישראלי. קיים פער עצום בין רמת השכר ברשות הפלשתינית לבין גובה המשכורות המשולמות לרוצחים ומשפחותיהם.
במקום לשפר את מצבם של הפליטים ואת תושבי הרשות, הרשות מנהלת מערכת הסתה נגד ישראל ומנציחה את המצב ע"י חינוך הדורות הצעירים לשנאה ולרצח יהודים, ומשכנעת את הפליטים שישראל היא האשמה במצבם. החמאס משקיע מיליוני דולרים בתעשיית טילים ובחפירת מנהרות כדי לחסל את ישראל, ומפקיר את תושביה הפלשתינים של עזה לסבל ועוני.
המנהיגות הפלשתינית פיתחה אג'נדה שיקרית לגבי ההיסטוריה של ארץ ישראל, במטרה לשכנע את הפלשתינים ואת העולם שהיהודים הם קולוניאליסטים אירופים שגזלו מהפלשתינים את אדמתם. על-פי האג'נדה הפלשתינית, אין עם יהודי כי היהודים הם דת ולא עם, ולכן לא מגיעה להם מדינה. הטיעון השני שולל כל קשר היסטורי בין היהודים לארץ ישראל. על האג'נדה השיקרית הזאת נדונו מיליוני פלשתינים לחיי פליטות וסבל, במדינות ערב ובשטחי עזה והגדה המערבית. הנוער הפלשתיני חונך לחשוב שרק למוסלמים יש זכויות בהר-הבית וליהודים אסור שתהיה אפשרות אפילו לבקר שם. ועל כך, מתנהל כעת מאבק הכרוך בקורבנות משני הצדדים. עוד מאבק חסר הצדקה ומיותר.
ונגד מי מנהלת המנהיגות הפלשתינית מערכת דמוניזציה ודה-לגיטימציה? נגד עם שנירדף במשך אלפי שנים בכל העולם, והיה קורבן למעשי טבח ניתעבים לאחר שהאימפריליזם הרומי חיסל את הרוב היהודי בארץ ישראל. לאחר אלפי שנות סבל חבר הלאומים והאו"ם הגיעו למסקנה שמאחר שהיהודים נירדפים ואינם רצויים במדינות העולם מוטב להם לחזור למולדת אבותיהם. הישראלים אינם צאצאי קולוניאליסטים אירופים, אלא צאצאי פליטים מאירופה וממדינות ערב. זהו עם של פליטים המנסה לשקם את חייו ועושה זאת בהצלחה למרות המאבק המתמשך לחיסולו. כל חייל ישראלי הוא נכד של פליט ממדינות ערב או מאירופה. הרמטכ"ל היוצא
בני גנץ הוא בן של ניצולי שואה.
רק אחוז קטן מקרב תושבי הגדה המערבית חיים תחת שלטון ישראלי ישיר. צה"ל על-פי עדותו של קצין בריטי בכיר ששרת באפגניסטן, הוא צבא הומני המנסה כמיטב יכולתו שלא לפגוע באזרחים למרות שהצד השני אינו מהסס לפגוע באזרחים ישראלים, והחמאס אף משתמש באזרחים כמגן אנושי. יותר יהודים נהרגו מאז 1920 בידי פלשתינים מאשר פלשתינים נהרגו ע"י יהודים.
לסיום, עד מתי תמשיך המנהיגות הפלשתינית לאטום את אוזניה לסיבלם של הפליטים, ותסרב להגיע לפשרה שתסיים את סכסוך הדמים המיותר של יהודים ופלשתינים? ערפאת דחה הצעה לפתרון הסכסוך ב-2000 ואבו-מאזן דחה שתי הצעות - את הצעת אולמרט מ-2008 ואת הצעת אובמה-קרי מ-2014. ראש ממשלת ישראל קרא מעל במת האו"ם לאבו-מאזן לחזור לשולחן הדיונים. מי יתן ואבו-מאזן יחליט לחדול מההסתה ויחליט סוף-סוף, לשים קץ לסבלם של בני עמו ולהגיע להסכם שלום. אם אבו-מאזן יחליט לעשות זאת אני בוטחת באזרחי ישראל שיפעילו לחץ על ממשלתם להגיע להסכם.
