המלך ובן המלך
מקובל לחשוב שראש השנה הוא יום הדין. אך לא פחות זה הוא יום מלכותי דרמטי ואוניברסלי. יום שבו מציינים את מלכות הבורא בעולם, וזו היא סיבה למסיבה לחגוג את היום בסעודות מצווה ובשמחה. ראש השנה הוא גם יום לידת האנושות, יום שבו נולד אדם הראשון. ביום מיוחד זה, שבו מצטלבים שני אירועים מרכזיים, לידת
האדם מול מלכות ה', ניצב האדם מול בוראו, כחומר ביד היוצר, כדברי הפיוט הנפלא בתפילת החג.
דומה שבמפגש ייחודי זה ניתן להצביע על שתי הנחות יסוד. הנחה ראשונה - השגחה פרטית, והנחת יסוד שנייה היא - לא לאשמה, לא לביקורת, לא לשיפוּטיות, כלפינו וכלפי זולתינו, כן לדין וחשבון, להפקת לקחים ולתיקון.
וּביֶתר פירוט והרחבה. בסוגיית ההשגחה הפרטית ההנחה היא שכל המהלכים בחיי האדם וגורלו מוּנְחים ומוּכוונים מלמעלה בידי הקב"ה. אין מדובר רק במאורעות דרמטיים גדולים. אלוקים, כידוע, נמצא גם בפרטים הקטנים. ולא אחת, כדברי הפתגם העממי, האדם מתכנן ואלוקים צוחק. ובנימה רצינית יותר, כדברי נעים זמירות ישראל "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום".
משה בארמון פרעה
כדי להמחיש עיקרון זה אביא שלושה מקרי קיצוֹן, בסדר יורד. הסיפור הראשון הוא על משה רבינו. הידעתם מדוע גזר פרעה להמית את כל הבנים הנולדים מיד בלידתם, ואחר כך בטביעתם במים, זוכרים? הסיבה היא כדי למנוע את מנהיגותו של משה, שהאסטרולוגים בישרו את לידתו הצפוייה. והנה בתיאטרון האבסורד בניצוח הבורא, ותחת שרביט הנהגתו, מי גידל את משה? לא אחֵר מפרעה המלך בכבודו ובעצמו בארמונו הוא.
בת שלמה והעני
גם בסיפור השני מככבים אסטרולוגים, המניעים לכאורה את העלילה. כרעם ביום בהיר הם בישרו לשלמה המלך כי בתו עתידה להינשא לבחור עני. כששמע זאת שלמה, המלך העשיר ביותר בעולם, נבהל מאוד. כדי למנוע את רוע הגזירה, מֶה עשה? ציווה לבנות מגדל גבוה, ששם שהתה בתו בבידוד מזהיר.
ביום סגריר אחד עבר בחור עני, שקפא מקור, מתחת למגדל, מצא פרווה של נבֵלה והתכרבל בה. לפתע הבחין הנשר בנבלה, ועָט למרומי המגדל עימה כדי להשביע את רעבונו, כשהוא נושא בחיקו את הבחור העני. כשבת שלמה ראתה אותו, היא נבהלה מאוד. סיפר לה העני את סיפורו המוזר והפלאי. וכדי לא להתייחד עימו באיסור, נישאה אליו כדת וכדין, והשניים שחיו באושר, הביאו לעולם צאצא משותף (בשלב מסוים בחייו סבל שלמה מעוני, אולי כחווייה מתקנת וכגמול טבעי על התנשאותו כלפי העניים).
יוסף מוקיר שבת
סיפור שלישי הוא על יוסף מוקיר שבת. מכירים? יוסף העני חסך את כל כספו במשך השבוע למען קניית מצרכים לכבוד שבת קודש. ליוסף היה שכן גוי עשיר, שבגלל חשש מגניבת כספו, המיר את כל כספו באבן יקרה שקנה והחביא אותה בכובעו שחבש לראשו. כך סבר יהיה מוגן מגניבה. אולם אלוקים חשב אחרת. יום אחד נפל כובעו, ועימו האבן היקרה לים. לפתע בלע אותה דג. הדג הזה נפל 'בחכתו' של יוסף, שקנה אותו לשבת במחיר מלא בכסף שחסך. והנה להפתעתו כשפתח את הדג, מצא בה אבו יקרה, בזכות היותו מוקיר שבת, ומאז הפך לעשיר גדול.
המכנה המשותף לשלושת הסיפורבים הוא שהאדם מתכנן, אך לא אחת הקב"ה שהוא המושך בחוטים ומניע את העלילה האמיתית, בדמות ההשגחה הפרטית, הופך את הקערה על פיה כדי לשגר מסרים דידקטיים וחינוכיים לאדם. כיהודים מאמינים אנו רואים שההשגחה הפרטית קיימת בכל מישורי חיינו הפרטיים, הקהילתיים, הלאומיים ואפילו הפוליטיים (עיין ערך בחירות 2019 ללא מוצא).
לא לאשמה
ועתה נעבור לצד האנושי של המִתרס, לסוגיית האשמה. האשמה היא אֵם כל חטאת. מדובר ברגש שלילי האוכל כל חלקת אנרגיה טובה. ואינו מניב כל תוצאה חיובית. נהפוך הוא. אשמה גוררת אשמה וחטאים נוספים. אחת התפילות המרכזיות החוזרות בתפילת יום הכיפורים היא תפילת הווידוי אשמנו. האשמה אינה חטא ככל החטאים. כאמור. היא חטא קדמון, ולכן את האשמה יש לפַנות לדין וחשבון ותיקון. בדומה למאזן כספי כך את מאזן המעשים שלנו יש לערוך באופן פרקטי והגיוני. ממשיכים במעשים הטובים ומתקנים את המעשים הטעונים תיקון. ואת זה בדיוק עושה הדין וחשבון (דוח).
בניגוד לאשמה הרגשית השלילית הדוּח עורך מאזן הגיוני בין המעשים החיוביים למעשים השליליים, תוך הפקת לקחים מהטעויות שנעשו ותיקונן. שמתם לב, בשלבי התשובה לא מופיעה כלל האשמה. יש הכרת החטא, וידוי, חרטה וקבלה לעתיד. ממש כמו מאזן כספי - מכירים בטעויות שנעשו, מפיקיים לקחים ומתקנים את הטעויות. הבה נחליף את האנרגיה השלילית של האשמה באנרגיה חיובית של תיקון ועשייה בונה.
גם החטא מבחינה לשונית מצביע על החמצה (מיסינג) והחטאת המטרה. ולכן יש לתקן את המעשים ולכוונם למטרה הנכונה. הבה נתייצב בחג, בדומה לפתיח של פרשת ניצבים שקראנו השבת, "אתם נצבים היום", בראש מורם זקופים וגאים ביהדותנו ובתורתינו הקדושה, ומתחדשים בה מדי יום, ושמחים כבני מלכים במלכות השם יתברך המקרינה עלינו ועל חיינו. ובא לציון גואל.
