כְּשֶׁיֵּשׁ אֱמוּנָה סַר הַפַּחַד
יַעֲקֹב הָיָה בְּמַעֲקָב מִצָּד לָבָן וּמִצָּד עֵשָׂו
וּהִתְבָּרֵר שֶׁעֲבוֹדָתוֹ בְּרָחֵל הָיְתָה לַשַּׁוְא
אַךְ לֹא הֻתַּׁש וְלֹא נוֹאַשׁ וְעָבַד ה' בְּיִרְאָה
כִּי זֶה הוּא רְצוֹן ה' לָשֵׂאת תְּחִלָּה לֵאָה
יַעֲקֹב יָצָא לְפַדָּן אָרָם לְמַטָּרָה וּמְשִָּׂמה
לַמְרוֹת חָכְמָתוֹ יַעֲקֹב לֹא גִּלָּה הַמְּזִמָּה
וּמִשֶּׁגִלָה זֹאת עָמַד מוּלוֹ רָשָׁע רָע נִבְזֶה
וִיַעֲקֹב בְּתַחֲבוּלָה גָּמַל לְדוֹדוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה
זֶה מְאַפְיֵן אֶת יִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה טוֹב וְנִכְוָה
וְהָעָם לֹא נוֹאַשׁ מוֹסִיף לְהַאֲמִין בְּתִקְוָה
שֶׁיּוֹם יָבוֹא וְיִשְׂרָאֵל בָּעַמִּים יֵהֵא רֹאשׁ
אִם יְחַזֵק אֱמוּנָתוֹ בָּאֱמֶת וְהַשַּׁוְא יִטּוֹשׁ
אָז מִצָּר וְאוֹיֵב לֹא יַחֲשׁוֹשׁ וְלֹא יֵהֵא בָּדָד
כִּי כְּשֶׁיֵּש אֳמוּנָה בַּלֵּב סַר הַפַּחַד
מקום המפגש למציאת אשה
בפרשת חיי שרה היה המפגש עם רבקה שעתידה להיות אשת יצחק ליד באר המים הציבורית, שם באים הרועים והרועות להשקות את מקניהם גמלים צאן ובקר. כך היו מעמיקים את ההכרות ביניהם ברבים בכונה תחילה ובכך מנעו לזות שפתיים. והספור כך מתואר: אליעזר עבד אברהם הושבע על-ידי אברהם לקחת אישה ליצחק מבנות מולדתו מבית אביו מ"אור כשדים" הרחק מארץ כנען, ועבד אברהם מגיע עם גמליו העמוסים מכל טוב,
אל באר המים (חיי שרה כד/יא) מקום בו מתאספות גם בנות העיר לשאוב מים. אליעזר עבד אברהם פוגש שם את
רבקה, נערה טוֹבַת מראה בתולה, ואליעזר על-ידי מתן כלי כסף וכלי זהב במתנה לאביה בתואל ולאחיה לבן הוא הצליח להביאה ליצחק להיות אשתו. ופרשת השבוע ויצא יעקב הוא הכוכב העולה בצאתו מארץ כנען בעצת אמו רבקה לבית אביה אל ארץ קדם אל פדן ארם חוזר אותו ספור דהיינו המפגש על יד באר המים שם מצא ת אשתו ונאמר:
וירא והנה באר בשדה....ואבן גדולה מכסה את פי הבאר (כט/ב) בעודו מדבר עם הרועים שנאספו שם להשקות עדריהם
הופיעה רחל עם הצאן
אשר לאביה כי רֹעה היא (כט/ט), ויעקב חש מיד שרחל בת לבן דודו
תהיה אשתו. מכאן מתחילים תלאות יעקב כדי לשאת אותה לו לאשתו כבחירת לבו. יעקב בראותו את רחל בכה מהתרגשות. רש"י אומר: יעקב בכה כי צפה ברוח הקדש שרחל אינה נכנסת עמו לקבורה ואכן היא מתה ונקברה
בואכה בית לחם יהודה.
דמותו ואישיותו של יעקב אבינו
על יעקב אבינו נאמר:
יעקב איש תם יושב אהלים (תולדות כה' כז'). משמעות דברים אלה נאמרו להבהיר כי הוא שונה מעשו, יעקב לומד תורה ואילו עשו כאיש שדה אדמוני קשוח עוסק בְּצֵיד חיות. יעקב בארם מתגלית בו דמות שונה מהתאור שהובא קודם לכן. מתברר כי יעקב הוא ככל האדם עם רגשות, כי בהגיעו לפדן ארם וראה את רחל בת דודו לבן על יד הבאר התאהב בה ממבט ראשון ומיד עשה המעשה:
וַיַּשְׁקְ יעקב לרחל וישא את קולו ויבך (כט/יא) מכאן ואילך תאורו כיושב אהלים נשתנה
ל"רועה צאן" שכיר אצל לבן דודו. טוב לזכור כי גם היחסים בינו לבין אחיו עשו היו מתוחים. הרי עשו נשבע להרוג את אחיו יעקב על ש
נטל ממנו את הבכורה בנזיד עדשים אגב הביטוי
"נזיד עדשים" במרוצת הדורות הפך מטבע לשון המתאר קבלת דבר מאחר
בכמעט חנם. אלא שיעקב ראה בכך מֻתַּר לקנות
הבכורה מעשו ב
"מרמה" מאח שדחק אותו ברחם אמו, כדי לצאת ראשון כמעשה צודק ונכון ראה גם בקבלת ברכת אביו יצחק כ
"בכור" מעשה נכון וצודק, מה עוד ואמו רבקה ייעה לו בכך. לשון מרמה היא במשמעות
"התחכמות" ויש הסבורים כי המעשה הוא תיקון עַוְלָה לא בכדי יזמה זאת רבקה. אלא שיצחק בדברו עם עשו כשבא אל אביו יצחק לקבל את הברכה אמר לו יצחק: ...
בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (תולדות כז/לה).
המושג "אנטישמיות" נולד במצרים העתיקה
פרשת תולדות ואחריה ויצא מתגלית ההתחכמות ישראל מול הגויים נוכל ספור לידתם של יעקב ועשו כתואמים, כשעשו דוחק את יעקב שעתיד להיות ישראל ויוצר בכך איבת אצל הגויים כלפי ישראל, זה יקבל ביטוי בתקופת מצרים שם ישבו בני ישראל ותרמו לפיתוח מצרים, אך פרעה חשש מהם ומיכולתם המיוחדת, זמן את יועציו והתריע בפניהם על ה"סכנה" שתצמח מעצמת בני ישראל שם נטבע מטבע של האנטישמיות כשאמר:
"הבה נתחכמה לו", כלומר
נַעְרִים עליו, ונשעבדו תוך התעלמות מפועלו של יוסף פרעה ולמצריים עצמם. מכאן ה
"אנטישמיות עתיקת יומין" זאת לא מבינים היורדים מן הארץ או אלה שיושבים בנכר מאז ומתמיד. במדרש תנחומא (ספר דרשות ופרושים לתורה) נעשה נסיון לְמַתֵּן דברי יצחק לעשו: בא אחיך
במרמה ויקח ברכתך כי עשו רואה במעשה יעקב:
ויעקבני זה פעמיים (תולדות כז/לו). כאיש מזימות
"יעקב", השם
"יעקב" אינו מחמיא ביותר. בפרשת
"וישלח" נוסף לשמו
"ישראל". נראה ראוי שפרשת
ויצא תקרא
תולדות, כי מכאן מתחילים תולדות
עם ישראל כשעֵשָׂו זכה למעט מאוד אזכור . בסוף הפרשה יש מעין סיכום דברי ימי האחים. יעקב יצא ברשות אביו כעצת אמו לפדן ארם במטרה לשאת אישה מבנות משפחת אמו ומארץ הולדתו של אברהם, ואילו עשו נשא לו נשים מבנות כנען וגם בת דּוֹדוֹ ישמעאל את
מַחֲלַת אחות
נְבָיוֹת (כח/ח,ט), זאת
כדי לרצות את יצחק אביו, יען כי בנות כנען
"רעות הן בעיני יצחק אביו". רש"י אומר על עשו בשאתו את מחלת: "הוסיף רִשְׁעָה על רִשְׁעָתוֹ, שלא גרש את הראשונות".
יסורי האהבה ותלאותיה באהבת יעקב את רחל
בפרשה זו נולד המושג
אהבה ממבט ראשון בראות יעקב את רחל ובכה. לפי גרסת רש"י: "בכה כי צפה ברוח הקדש שרחל אינה נכנסת עמו לקבורה" במערת המכפלה. והגרסה כעולה מן הכתוב כי לא היו בידי יעקב מתנות כדוגמת אלו שאליעזר עבד אברהם הביא ונתן בשביל רבקה שנועדה ליצחק. ברם רואים כי חזה יעקב את התעללות לבן בו בתתו לו בערמה את לאה במקום רחל. מתברר כי מעלליו של
לבן הרשע, עלו על מַעֲלָלִיו של יעקב עם עשו, כאן
הצליח לבן "לעבוד" על יעקב. נתן לו לעבוד אצלו
שבע שנים חִנָּם בהבטיחו ליעקב לשאת את לאשה שאהב שהייתה יפת מראה, אלא שהיא צעירה מלאה, אזי לבן בערמה נותן ללאה לשכב עם יעקב במקום רחל. אהבת יעק לרחל לא הביאה אותו לותר על רחל, הוא עבד בעבורה עוד
שבע שנים חִנָּם ושש שנים בעבור אביה. שבע חלפו כהרף:
ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה (כט/כא). יעקב בתוכו נזכר מה הוא עשה לעשו. מה עוד וידע יעקב כי מאוים על-ידי עשו בהריגתו של יעקב מיד לאחר מות אביהם יצחק. הבין יעקב כי לָבָן שוקל ליעקב במשקל שיעקב שקל לאחיו עשו בבלי דעת מה שיעקב עולל לעשו.
ראשית התהוותו של עם ישראל
לא סופר אשר סופר אלא כדי ללמד התהוות עם ישראל. כי הרי עד נוח לא דובר בעם ישראל כלל אז התרחשה התהוות העמים. ולמרות שתואר יעקב
יושב אהלים, פרשת ויצא מגלה דמות אחרת של יעקב בפרשת תולדות. אצל לבן נעלמה דמותו כמנהיג, למרות שנתבשר הוא בחולם שחלם:
שמלאכים עולים ויורדים על סולם מוצב ארצה וראשו בשמים. ושואלים הלא צריך היה לאמר על המלאכים
יורדים (מן השמים)
ועולים (לשם) ולא להפך, אלא מה, נכתב עולים ויורדים ללמדך כי מלאכים אלה כבר היו בארץ ללוות את
יעקב הוא
ישראל בצאתו מארץ כנען לפדן ארם. שנאמר:
והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר עשיתי את אשר דברתי לך (כח/טו). בראות יעקב מראה זה בחלומו אמר:
אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה ושבתי בשלום אל בית אבי ...ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש... והיה ה' לי לאלוהים (כח/כא). ואלוהים היה עם יעקב גם בעת שסבל אצל לבן, כעולה מדברי יעקב אל לבן:
גֻּנַּבְתִּי יוֹם וְגֻנַּבְתִּי לָיְלָה, הייתי ביום אֲכָלַניִ חֹרֶב (יִבֶשׁ כמו אש)
וקרח בלילה וַתִּדַּר שנתי מעיני (לא/מ). לולי אלוהי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי
עתה ריקם שלחתני (לא/מב)
וכך בסוף דבר כבר נכתב. בריב אחים הבית נחרב, והנה יצחק וישמעאל יעקב ועשו רבו ומוסיפים לריב ריב אחים כריב בין זרים.
וּכְמוּסָר הַשְׂכֵּל הַהַסְטורְיָה אֵין לְשַׁכְתֵּב
כִּי כַךְ זֶה הָיָה וְכַךְ בְּדַפֵּי הָהִיסִטוֹרְיָה יִכָּתֵב
כְּגַלְגָּל חוֹזֵר הַכֹּל הָיָה וְהוּא שַׁב וְיֵשׁ וּמַצַּב מִלְחָמָה כְּשָׁלוֹם נֶחֱשַׁב
וְיֶשׁ ׁשָׁלוֹם כְּמַצּב מִלְחֲמָה דּוֹמֶה נִרְאָה רָגוּעַ אַךְ לִבֵּנוּ בְּקִרְבֵנוּ הוֹמֶה
וְהַדָּבָר הֶחָשׁוּב לִהְיוֹת לָאַח קָשׁוּב יֵֶשׁ וּפַת יְבֵשָׁה תֵּחָשֵׁב מָזוֹן חָשׁוּב
וְיֵשׁ וּבְאָרוּחָה דֶּשֶנָה תָּחוּשׁ רָעֵב אִם תִּרְאֶה רָעָה וּבְרֹגַע וְשַׁלְוָה תֶּשֵׁב
הֶן נְבִיאֶינוּ קָּמוּ וְהִתְרִיעוּ תָּמִיד שֶׁרִיב אָחִים הוּא עַל סַכָּנָה מְעִיד
וּמַשֶּׁקָרָאנוּ עַל יַעֲקֹב לָבָן וְעֵשָׂו גִּלּינוּ כִי כֹּל הַמַחְלוֹקוֹת הָיוּ לַשַּׁוְא
וְכִי בָּאָהֲבָה וּבְחֶדְוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת יֶשׁ כְּדֵי לִחְיוֹת כָּאן בּשֶׁקֶט וּבִזְכוּת
וְיֵשׁ וְהַחַיִּים כְּבִּקְרַב בֵּין טוֹב וָרָע וּבְאַחֲוַת עָמִּים עוּלָמֶנוּ לָבֶטַח יִוָּשַׁע
הָבָה נְנַסֶּה זֹאת למען כִי אָז נַחְכִּים וְנֵדַע 