בהצעת החוק שהוכנה על ידי משרד המשפטים, ושמטרתה הגבלת שיקול הדעת של השופטים בקביעת עונשם של עבריינים שהורשעו, יש כמה חסרונות, שמעמידים את המורשעים והשופטים בפני מציאות חדשה ובעייתית.
לפי הצעת החוק, שהוצגה על ידי צמרת משרד המשפטים במסיבת עיתונאים ב-31 באוגוסט, תוקם ועדה מיוחדת שתקבע מהו העונש הראוי לכל עבירה (עונשים שייקראו בשם "עונשי מוצא"). הוועדה תתכנס באופן קבוע והיא תהיה מוסמכת לעדכן את עונשי המוצא בהתחשב בנתוני הפשיעה המשתנים. עונשי המוצא, שיקבלו את אישור ועדת החוקה של הכנסת, אמורים לשמש, לפי ההצעה, עיקרון מנחה, אך השופטים יהיו רשאים לסטות מעיקרון מנחה זה ולהחמיר או להקל בעונשו של הנאשם שהורשע בהסתמך על נסיבות מיוחדות ואמות מידה מפורטות שייקבעו בחוק החדש.
הצעת החוק מבוססת על דו"ח ועדת גולדברג מאוקטובר 1997, ועדה שהחלה בפעילותה לפני כתשע שנים ושבחנה את דרכי ההבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין.
במסיבת העיתונאים הנ"ל הבהירו שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, בין היתר, כי המצב המשפטי הקיים, המשאיר לשופט שיקול דעת רחב מאוד, גורם פעמים רבות לאי שוויון וכי היעדר אמות מידה לגזירת עונשים דוחף את רמת הענישה כלפי מטה.
אלא שאף אם יתכן שיהיה ברפורמה זו כדי לתקן רעה חולה אחת, והיא הפערים הבלתי סבירים בעונשים המוטלים על עבריינים ערבים בהשוואה לאלה המוטלים על עבריינים יהודים, אין יוזמה חקיקתית זו רצויה.
הביקורת מושתתת על שלושה טעמים עיקריים:
הראשון, לא ניתן לדבר על "עבירות זהות" או על "עבריינים זהים": כל מקרה הוא בעל מאפיינים המיוחדים רק לו; מאחרי כל עבירה עומד מניע שונה ותוצאות כל מעשה פלילי מיוחדות רק לו.
השני, היוזמה החקיקתית החדשה תוביל לכך שהשופטים ייטו לאמץ את "עונשי המוצא", אף אם מצפונם וניסיונם יקראו להם לפסוק לנאשם שהורשע עונש אחר.
השלישי, שיטת שיקולים המנחים לענישה וקביעת עונשי המוצא שמקורה בדין האמריקני, זכתה גם בארה"ב לביקורת נוקבת וכבר ניתנו שם פסקי דין שקבעו ששיטה זו היא בלתי חוקתית בעליל.
כל אדם, אף אם הורשע בדין, זכאי לכך שהשופט שאמור לקבוע את עונשו יפעל מבלי שמערכת של שיקולי מדיניות תגביל בצורה כה מהותית את שיקול דעתו.
אם מעוניינת המערכת המשפטית הישראלית לפעול לתיקון התופעה הלא רצויה של פערי ענישה חריגים, ניתן להגיע למטרה הרצויה בדרכים שונות (לרבות פרסום המקרים החריגים והבעת הסתייגויות מהם באמצעים שונים ולאו דווקא פומביים; העמקת ההדרכה וההכשרה של השופטים בכל הנוגע לשיקולים הראויים בגזירת הדין וכיו"ב), ולא על ידי קביעת מערכת כללים שתגביל בצורה משמעותית את שיקול הדעת השיפוטי.
