צַּו הַשָׁעָה צו חוֹבָה
נִתַּן הַצַּו חוֹבָה לְקַיְמוֹ כִּי הוּא בְּנַפְשֵׁנוּ
בְּעִתּוֹ הָיָה זֶה צַו לַכֹּהָנִים מַנְהִיגִי עַמֶּנוּ
זֶה צַו שֶׁחַל עַל כֹּל אֶחַד בָּעָם אֵין הֶבְדֶּל
הָיָה זֶה בֶּן בְּרִית אוֹ אֶחַר מְעַמֵּי תֵּבֵל
הַמְזַלְזֵל בְּחַיֵּי אָדָם שְׁמוֹ מְחַלֵּל
מִשֶׁבָרָא אֱלֹהִים אָדָם בָּרָא אִתּוֹ מִצְווֹת
כְּדֵי לִחְיוֹת וְלָתֵת לְיֶצוּרֵי אֱנוֹשׁ לִחְיוֹת
יַעַן כִּי דַּרְכֵי ה' נֶעֱלָמוֹת וּבָהֵן אַזְהָרוֹת
לֹא כֵן הָאָדָם דְּרָכָיו נִפְתָּלוֹת וְנִמְהָרוֹת
זֹו הַתּוֹרָה לְיוֹשְׁבֵי תֵּבֵל לְדוֹרוֹת
בַּל נִשְׁכַּח צַו הִשָּמְרוּ מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם
לֹא תִּשְּמְרוּ עַצְמְכֶם הוּא לֹא יִשְׁמֶרְכֶם
הָאֵל נֶעֱתַּר לְמִי שֶׁנָּפַל לְצָרָה לֹא מֵרָצוֹן
הָאֵל לֹא יֵעֲתֵר לָזֶה שֶׁנִּכְנַס לַצָּרָה בְּזָדוֹן
הֲרֵי בַּפְּרָשָׁה יֶשׁ רֶמֶז לַפִּתְרוֹן
קָרְבַּן הַתָּמִיד בְּצַו חוֹבָה עַל כֹּל יִשְׂרָאֵל
אַךְ קָרְבַּן בְּוַיִּקְרָא נוֹעַד אֶת הַשֵּׁם לְהַלֵּל
וּנְהַלֵּל שְׁמוֹ לָעָד הַשּׁוֹמֵר יִשְרָאֵל תָּמִיד
לֹא כַּאֲשֶׁר מֵפִירִים מִצְוָתוֹ זֹאת בְּמֵזִיד
בְּעוֹד עַמֶּנוּ אוֹר לַגּוֹיִים לַעֲתִיד
הֲאם קִיֵּם העם במדבר את מצות הקורבנות
בגמרא בפרשנות שהתנהלה בתלמוד, נמצא שבמדבר לא היה אפשר לקים את הקורבנות כאשר מדובר במשכן המטלטל ממקום למקום, אף לא הקריבו קורבן התמיד, שהוא בבחינת מצווה כפק"ל בימינו (פק"ל ראשי תיבות של "פקודת קבע לקרב"). דיני עבודת הקורבנות הוחל בקיומן לאחר כניסת עם ישראל לארץ ישראל וההתנחלותו בה וכאשר המשכן כבר לא הועבר ממקום למקום אלא שנקבע מקומו קבע בשומרון. פרשנות זו נובעת מפירוש הפסוק בפרשה, בו נאמר:
זאת התורה לעלָה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים אשר צווה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את-בני ישראל להקריב את קורבניהם לה' במדבר סיני (ז/לז,לח) ואכן זה נעשה בסיני לאחר קבלת התורה בשנה הראשונה ליציאה ממצרים ולאחר שנסתימה הקמת המשכן ונבנה מזבח עליו הקריבו את הקורבנות הראשונים שנזכרו. אך משהחלו לנוע ולנדוד במדבר כבר לא היה אפשר לקים מצווה זו. זאת גם לומדים אנו מדברי הנביאים, כדברי הנביא
עמוס בתוכחתו לישראל בשאלה:
הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל (ה/כה)
רֵיש לָקִישׁ (הוא רבי שמעון בן לָקיש )
וְרַבָּא הוא בר נחמני הנקרא גם
"רבה", כהן, אמורא בבלי מן המקובלים ביותר בדורו, אמרו בקשר להקרבת הקורבנות, כי כל הלומד תורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם. והוא מגיע לזה מן הכתוב: זאת התורה ואחר כך נאמר ל
"עולה", ל"מנחה",ול"אשם" ול"מלואים" ול"זבח השלמים", כדי לישב את הדברים בדבר הקרבה או תחליף הקרבת קורבנות במדרש רבה דרשו
את האות ל' ב ל'עולה ולחטאת וכן הלאה' מלשון
"לא" ללמדך כי העוסק בתורה נחשב כמקריב
"עולה", "מנחה" "אשם" "למלואים" ול"זבח השלמים" בהפטרה של פרשת צו (בספר ירמיהו ז/ כא- ח/ג ט/כב-כג) שהיינו קוראים אותה לולא הייתה שבת זו "השבת הגדול". בהפטרה זו ירמיהו אמר:
כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ (הוסיפו) על זבחיכם ואכלו בשר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוֹצִיאִ אִתָם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. מכאן שעבודת ה' איננה מותנית בִּזְבָּחִים וּבמְנָחוֹת, די בתפילה ובאמונה ו
בתום לבב
וּנְשַלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.
משנתם של שמעון הצדיק והרמב"ם
שמעון הצדיק אמר:
על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, אלה מצוות שצריך לקים שלושתם יחד כדי לצאת ידי חובה. גם הרמב"ם סבור שצריך לקיים את שלושת הדברים
תורה, עבודה, וגמילות חסדים. והוסיף כי לכל ענין צריך להקציב לו זמנו. כשם ששולחן העומד על ארבע רגלים הוא היציב ביותר, ואילו זה שעומד על שלוש רגלים יציב פחות אך דיו כדי שלא יפול, מכאן ששולחן העומד על רגל אחת איננו יציב והוא נופל מיד. זה צו השעה בכל עת וזמן. גם המנהיגות בישראל נדונה על-ידי חכמי הדורות. בפרשה הבאה
"שמיני" מובא ענין הכנסת של אהרן ובניו להנהיג את העם. זה נעשה בצו שנתן רבון עולם - הוא הריבון הבלעדי למשה באמרו לו: "קח את אהרן"
(שהוא אחיו הגדול ממנו בשנים) ואת בניו אתו גם במלה
אתו יש משום רמז שהן יהיו כהנים במעמדו כמוהו. כך זבה אהרן שבניו יהיו במעמדו, משלא זכה לכך משה עצמו. מכאן שהאדם הנבחר להנהיג את העם, עליו להיות נקי מרבב, משסטו נדב ואביהו ממה שנצטוו לעשות נענשו מיד במיתה משונה. למרות היותם במעמד דומה לאביהם אהרן הכהן. ללמדך שהמנהיג צריך לקים צו האלוהים בלי לסטות ממה שנצטוה לעשות, לא כל שכן אם הוא לטובתו או להנאתו, או למקורביו. טובת העם קודמת לכל. גם הקדמת שם משה הצעיר מאחיו אהרן -
משה ואהרן - לא היה בכך פגם, רמז לכך שגם הראשון יכול להיות שני וכבודו במקומו מונח. לכן נחזור ונאמר כי
לא התפקיד עושה האדם חשוב אלא האדם אשר ממלא תפקידו בנאמנות ללא רבב ובתום לב עושה את
התפקיד חשוב.
השבת הגדול משמעותו בימינו
אין טעות בתחביר. השבת בלשון נקבה כבודה במקום מונח ואין הכוונה לשבת, הכונה באמירה זו היא לתאר
את היום הגדול. שעליו מדברים בשבת שלפני חג המצות הוא חג הפסח הקרב על עם ישראל לטובה. השנה יש משמעות גדולה
ליום הגדול לו מצפה עמנו וגם עמי תבל אחרים. יום שבו ימוגר הנגיף וישובו החיים למסלולם.
וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמניות (מלאכי ג/ד) מנחת יהודה תהיה במציאת המדביר אשר ידביר את הנגיף ויחסן את בני האדם מפני כל מין אמונה ונגע ומאימתם. ויש משמעות לפסוק שלקראת סוף ההפטרה שם נאמר:
הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול ונורא (מלאכי ג/כו). משמעות הדבר ביחס למתרחש בעולמנו שרק בהשראת שמים יופיע האדם שיסלק את המארה מתוכנו ומקרב עמי תבל. דבר זה לא נעשה מאליו כדברי חז"ל
ה' ילחם לכם אבל אתם
תָּחַרְשׁוּן ואל
תחרישו. חובה על כל אחד מאתנו לתרום את חלקו כדי לקדם בוא היום הגדול שכונו מצפים לו. לא בכדי המצב הנוכחי מתרחש לפני חג המצות חג הפסח. כי דווקא בחג זה מצווים אנו לסלק כל חמץ -או כל גורם מחמיץ אומדבק ובכלל זה להיטהר בעצמנו בגופנו ובסביבתנו. על האדם לדעת כי הוא יכול לעשות דין לעצמו. כי הוא חי על כרחו בקרב אחרים, אף אם רוצה הוא לא להשמר לנפשו ולהפר צו השעה. כאן חל למרות השונה בפרשנות
דינא דמלכותא דינא זה נאמר כשמדובר במלך נכרי, לא כל שכן כשמדובר בראשי המדינה שנבחרו לכך, אין איש רשאי לפגוע בזולתו. ובכל אֵבָר מאבריו. המפר צו זה, יהא נידון על-ידי רבון עולם כפוגע ביציר כפיו של הקב"ה בזדון. וזה עקרה של תורה שאנו עומדים וכך גם עומדים לקראת פסח את דברי רבי עקיבא
שאמר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, זו מצוות עשה מן התורה, ולדעת
התנא רבי עקיבא, הוא גם מושג יסוד בתורה. משמעות מצווה זו, כי האדם צריך לאהוב את רעהו כשם שהוא אוהב את עצמו. וזה לא הותנה אם מדובר בבן ברית או באדם שאינו בן ברית כל אדם יציר האלוהים. לולא רצה בו לא היה אלוהים מביאו לעולם. ואז האדם עצמו יגיע לכך שהו א מקבל את מצוות התורה מרצון ובאמונה ולא בכפיה, בניגוד לעמים שקבלו את האמונה בתורה, ברם התאמו אותה לרצונותיהם ולנוחיותם בסלפם את הכתוב בה. ואף על-פי
כן נאמר: איש איש באמונתו יחיה. ומצד שני
איש איש בחטאו יומת.
נֶסַכֵּם אֶת הַכָּתוּב הַקָּבוּעַ כְּמִנְהָגֵינוּ מִדֵּי שָׁבוּעַ בְּשָׁבוּעַ
נָשִׂים הַדְּבָרִים שֶׁבַּתּוֹרָה מוֹרֶה דֶּרֶךְ לָנוּ לָלֶכֶת לְאוּרָהּ
וּנְצַוֶּה לָשִׂים לִבֵּנוּ תָמִים עָדִיף מִקָרְבָּנוֹת וּמִן הזְבָּחִים
כִּי הָאֵל יְכַפֵּר לָנוֹ הָחֶטְא אִם נוֹדֶה בְּחֶטְאֵנוּ וְנִתְחָרֵט
זוֹ תּוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת לְטָהֵר לֵב נֶפֶשׁ וּנְשָׁמוֹת
סוּר מֵחֶטְא שֶׁאֵין לוֹ כַּפָּרָה שִׂים עַצְמְךָ כְּרֵעֲךָ בְּעֵת צָרָה
כִּי מַּקְרִיב קָרְבָּן לֹא מֵהוֹֹנוֹ הָאֵל יִדְחֶה הָחוֹטֵא וְקָרְבָּנוֹ
וְלַעֲשׂוֹת חֲרָטָה בְּלִי תְּנַאי חֲרָטָה מִלֵּב חָפֵץ לְאֵל שַׂדָּי
יַעַן כִּי כּבְרַ נֶאֱמַר לֹא פַּעַם כְּשֶׁאָדָם מוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחַם
חֲטָאתָ לֵךְ וְהִתְוַדֶּה וְלֹא תֵהֵא שֶׁקֶר מִלֵּב בּוֹדֶה
