אשת תקשורת
את פעילותה בעולם התקשורת החלה מיכאלי בשירותה הצבאי אותו עשתה בתחנת גלי צה"ל כקריינית וכמגישה. המשיכה לשמש בתפקידים אלה בתחנה גם בתום שירות החובה. במסגרת עבודתה הייתה ממקימי תחנת גלגל"ץ, אך עזבה את התחנה לפני עלייתה לאוויר. בראשית שנות ה-90 השתלבה בתפקידי הגשה בטלוויזיה החינוכית והייתה ממגישות תוכנית הקיץ "רואים 6/6". לאחר מכן הצטרפה לטלוויזיה הישראלית ועסקה בהגשת תוכניות ספורט.
בשנת 1993, עם הקמת ערוץ 2, הצטרפה לזכיינית קשת והייתה לאחת ממגישות תוכנית בידור וסגנון חיים בשם "שישי חי" אשר שודרה במשך שנתיים. בהגשת התוכנית הפגינה מיכאלי סגנון הגשה משוחרר ולא רשמי, זאת בהתייחס לאופן ההגשה הטלוויזיוני המאופק שהיה מקובל בשידורי הערוץ. סגנונה של מיכאלי עורר לא פעם הד ציבורי יוצא דופן ובמהלך התוכנית נרשמו כמה רגעים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי ביחס לטלוויזיה המסחרית בישראל. בשנים לאחר מכן עסקה בהגשת תוכניות אירוח וראיונות אישיים במספר ערוצי טלוויזיה: "עד עשר", "אלוהים שלי" בערוץ 2, "כל ערב" בערוץ הראשון, "
מרב מיכאלי", "אחת על אחת" בערוץ 3.
בשנת 1996 נמנתה מיכאלי על מקימי תחנת הרדיו האזורית "רדיו תל אביב" ובעליה, והגישה את תוכנית הבוקר בתחנה. מספר שנים לאחר הקמת התחנה מכרה את אחזקותיה בה.
לזמן לא רב שימשה כמגישה בתוכנית הבוקר של ערוץ 10. בשנת 2003 יצרה שני סרטים דוקומנטריים. בשנת 2004 החלה בהגשת מהדורת החדשות המקומיות במסגרת שידורי הכבלים בחברת HOT. במסגרת הגשת המהדורה שילבה מיכאלי פינה אישית בה נהגה להביע את עמדותיה בסוגיות אקטואליה שונות, באחת מאותן פינות הפשילה את חולצתה בשידור כאקט מחאה נגד התבטאויות מצד מקורבים לנשיא משה קצב אשר לטענתה ניסו ליצור קשר בין סגנון לבושן של הקורבנות בפרשת קצב ובין אמיתות טענותיהן.
לצד פעילותה הטלוויזיונית עסקה בהוראה בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל, בבית-הספר לעיתונאות ”כותרת”, במכללת אורנים ובמכללת ספיר.
פעילות ציבורית ופוליטית
החל באמצע שנות ה-90 פתחה מיכאלי בפעילות ציבורית, בעיקר סביב סוגיות מגדר ומאבק בהטרדות מיניות. בשנת 1997 הקימה קבוצה בשם "עזרת נשים" אשר פעלה לסייע למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, כמו-כן הייתה פעילה בשדולת הנשים ובארגונים חברתיים נוספים. במסגרת פעילותה הציבורית החלה מיכאלי בהשתתפות בכינוסים ובמתן הרצאות בנושאי מגדר, כמו-כן נתנה ביטוי לעמדותיה במאמרי דעה שפרסמה בעיתון הארץ ובראיונות שהעניקה לכלי תקשורת. אחד הביטויים הפומביים לעמדותיה של מיכאלי היה החלטתה לעשות שימוש בלשון נקבה גם במקרים בהם כללי הדקדוק מחייבים שימוש בלשון זכר. בתחילה בחירתה זו התקבלה במידה לא מבוטלת של ביקורת ולעג, אולם זו התמעטה עם השנים.
פעילותה הציבורית של מיכאלי כמו גם הפרסום שהקנה לה עברה כאשת תקשורת הפכו אותה לדמות מוכרת בציבוריות הישראלית ועל כן נתפסה על-ידי מספר מפלגות כנכס אלקטורלי. לקראת הבחירות לכנסת ה-18 (2009) קיבלה הצעה להצטרף לרשימת מרצ אך לא נענתה לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-19 (2013) הודיעה על הצטרפותה למפלגת העבודה ועל התמודדות בבחירות המקדימות לקביעת רשימת המפלגה לכנסת. שובצה במקום הרביעי ברשימת המפלגה ולאחר הבחירות הושבעה כחברת כנסת בסיעת מפלגת העבודה.
בכנסת ה-19 כיהנה כחברה בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת החוקה, חוק ומשפט. המשיכה לכהן כחברת כנסת גם בכנסת ה-20 בה מונתה לשמש כיושב-ראש סיעת המחנה הציוני. כמו-כן כיהנה כחברה בוועדות: ועדת הכנסת, ועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדה מיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן. כמחוקקת הייתה מיכאלי שותפה לניסוחם ולקידומם של 19 חוקים שונים, רובם בסוגיות צרכניות, זכויות עובדים ושוויון זכויות מגדרי.
בבחירות לכנסת ה-21 (2019) שובצה במקום השביעי ברשימת מפלגת העבודה. בבחירות זכתה המפלגה ב-6 מנדטים והיא נותרה מחוץ לכנסת. לאחר התפטרותה של סתיו שפיר מן הכנסת, שבה לכהן כחברת כנסת.
בבחירות לכנסת ה-22 (2019), שובצה במקום הרביעי ברשימת העבודה-גשר והמשיכה לכהן כחברת כנסת. כיהנה כחברה בוועדת הכנסת. בבחירות לכנסת ה-23 (2020) שובצה במקום השישי ברשימת העבודה-גשר-מרצ ונבחרה שוב לכנסת. הובילה את ההתנגדות במפלגת העבודה להצטרפות המפלגה למפלגת האחדות בראשות בנימין נתניהו ובני גנץ. לאחר שוועידת מפלגת העבודה אישרה את ההצטרפות למפלגת העבודה, המשיכה בכהונתה כחברת כנסת בסיעת העבודה ועל כן בקואליציה, אולם בפועל סירבה להיענות למשמעת הקואליציונית והצביעה באופן עצמאי.
לקראת הבחירות לכנסת ה-24 (2021) נאבקה בראש המפלגה דאז עמיר פרץ בדרישה לקיים בחירות מקדימות לראשות המפלגה. המאבק הוכרע בהליך משפטי בסופו הורה בית המשפט לערוך את הבחירות. בבחירות שנערכו זמן קצר לאחר מכן היתה המתמודדת המובילה וזכתה לניצחון ברוב משמעותי של 77 אחוז מקולות הבוחרים.
בבחירות לכנסת ה-24 זכתה מפלגת העבודה בראשותה ל-7 מנדטים, תוצאה שנחשבה להישג מרשים אל מול סקרים שנערכו טרום כניסתה לתפקיד בהן לא עברה המפלגה את אחוז החסימה.
ביוני 2021 הצטרפה מפלגת העבודה בהובלתה לקואליציה שהביאה להקמת הממשלה ה-36. עם הקמת הממשלה מונתה לשרת התחבורה והבטיחות בדרכים. בראשית כהונתה הצהירה כי בכוונתה לתעדף באופן משמעותי קידום התחבורה הציבורית על חשבון שימוש ברכב פרטי, בין היתר בכל הנוגע להקצאת משאבים לפיתוח תשתיות.
