הדיונים בבית המשפט הבינלאומי בהאג ניפתחו ביום ב' ה-23 בפברואר. המתבונן חד העין עשוי להבחין כי "אם מתבוננים על טענות הפלשתינים, מגלים די מהר שהן אינן מצליחות להבדיל בין הזכות להקמת גדר על תוואי 67' פלוס-מינוס (אקט שהוא חוקי וסביר לחלוטין מכל בחינה שהיא), לבין הבעייה על תוואי גדר זו (שהופך את השטחים למובלעות בסגנון בנטוסטאני).
הערבוב הפלשתיני והצעקנות הרבה המתלווה למחאתם יוצר ונוטע רושם מוזר בצופה, אשר אינו מבין בדיוק מהם דרישות הפלשתינים: פירוק הגדר לחלוטין? הזזת תוואי הגדר לקו 67'? רצון בלתי מוסבר להמשיך ולהיות צמודים לישראל? רצון בלתי מודע למדינה דו לאומית?"
[קישור]
אלא, שלמרבה הצרה, אין בלבול פלשתיני בין עצם קיום הגדר ובין התוואי.
הדבר אינו סביר, שכן עומדים לרשותם משפטנים מהשורה הראשונה. ניתן איפוא להניח שהם נערכים לאפשרות, המפחידה אותם כמדומה, שישראל תזיז את הגדר או חלקים גדולים ממנה לתוואי 67'. שהרי הנושא הזה הועלה ובכוון זה בישראל, בפרט ביוזמת "שינוי", ואף מתגבשת והולכת גישה אופרטיבית בנושא וננקטים צעדים בהתאם, תחילה בהיסוס אמנם. והרי מבחינת הפלשתינים, דבר אינו מונע את ישראל מלעשות זאת, שהרי גם לאחר מכן תוכל ישראל להחזיק בשטחים ביו"ש.
על כן, סביר שמטרתם הינה ערעור הלגיטימיות של הגדר לכשעצמה, בכל תוואי שהוא. טענותיהם ומענותיהם כלפי "עוולות" הגדר בתוואי הנוכחי, נועדו כנראה במכוון לערב בין שני הנושאים הללו, וליצור הצמדה אסוציאטיבית בין "העוולות" לעצם קיום הגדר, ודומה שזו אסטרטגיה מכוונת ולא פרי בלבול.
שהרי הטרור הפלשתיני, הינו בעיני חלקים נרחבים בעולם הערבי, דרך להביא לוותרנות ישראלית בהתאם לרצונם ובהיקף שירצו, תוך איפוס מידת השליטה בהיקף הטרור וההסתננות שישראל חותרת להשיג. איון הגדר הינו על כן מטרתם האסטרטגית בשלב זה של הסכסוך, בו יצרה ישראל בעצם הקמתה מציאות חדשה שלא היתה קיימת ב-90 שנות העימות הערבי-ישראלי.
כאן דומה שרוב מדינות הליגה הערבית מטילות את משקלן הכוחני בסוגייה, בדומה ללחציה הכוחניים של סין ב"זכות" עיצומה המרחבי ואוכלוסיותה הענקית וכוחה הצרכני והכלכלי, לבודד מבחינה בינלאומית את טאיוואן.
לחץ כוחני על האו"מ, והשפעה על עמדתו בנושא עצם הדיון המשפטי, עמדה שננקטה במידה מכרעת עקב משקלו של העולם הערבי הנלחם כולו בנושא הגדר, את זה אפשר להבין. פחות ניתן להבין עד כמה ניתן לתרגם כוח במישור המדיני לשאלות משפטיות, לקטגוריות משפטיות, ולדיון משפטי צרוף.
האם משגה הוא איפוא שאין לישראל אפשרות השמעת מילה בדיונים הללו, ולו לצורך חידוד סוגיות מסוימות? והרי ישראל, בגיבוי רוב מדינות המערב, רואה בעצם ערור סוגיית הגדר נושא מדיני, שאינו כרוך כלל בשאלות של פגיעה בזכויות האדם או בפשעים כנגד האנושות. ועל כן אינו כלל בתחום שיפוטו של בית הדין בהאג.
והרי, אם מדינות ערב והן בלבד מטילות את משקלן בנושא, אזי בוודאי ראייה היא לכך שהנושא כולו הינו מדיני בלבד, שהרי אין למדינות הליגה הערבית מונופול בנושא זכויות האדם.
מהצד הישראלי הקיומי, בנפרד מהנושא המשפטי, עלינו לראות גם את העובדה שהיעדרה של הגדר אפשר, פרט לטרור הקשה, גם מעשי ביזה רבים מצד פלשתינים מיו"ש. למשל גניבות בקנה מידה נרחב של רכב (דבר שהביא לייקור של עשרות אחוזים בתעריפי ביטוח רכב, למשל). ולמעשה מכל הבא ליד, כולל כוורות דבורים, ציוד חקלאי רב ועוד. מדובר למעשה בדפוס של הצמדות בוזזת ופיתוח תלות בביזה כלפי חברה מפותחת וסחיטתה, הגם שלא ברור כיצד ניתן לנסח מציאות כזאת בפורמולות המקובלות וקבילות כיום, ועל אחת כמה וכמה כאלו בקטגוריות כלליות במישור של המשפט הבינלאומי.
היסטורית, דפוס זה של ביזה היה קיים בעוצמות משתנות, בתקופות שונות של ההתיישבות היהודית, עוד בשנות ה-20 של המאה שעברה ובוודאי שבתקופת הפדאיון בראשית שנות ה-50. והוא נבלם לאחר מלחמת סיני ב-1956 והתחדש באמצע שנות ה-80.
מהי מהותה האמיתית של תלות זאת, שנחשפה כרגע בראשית המילניום החדש במלוא מערומיה, בדמות החיזיון השרירותי הזה וחסר הפשר של המצג הפלשתיני-ערבי בהאג, המנסה להצטעצע בניסוחים קשים אך מבולבלים? ובמקביל לפגיעה חסרת פשר אחרת, זאת של מגדלי התאומים?
טרור וביזה - שלב דגירה ושלב אלים
דומה שאצל האדם קיימות שתי אסטרטגיות השרדותיות. האחת, התפתחותית פרוגרסיבית (חותרת לקידמה): טיפוח האינדיבידואל (דבר הכרוך במכלול זכויות וכבוד הפרט), דבר הגורר התגברות ההמצאתיות האנושית, ליצירת מקורות נוספים.
האסטרטגיה השנייה: ילודה מואצת ויצירת מסות אדם. גישה זו הינה רגרסיבית (חותרת כלפי נחשלות), בכך שהיא גוררת אוריינטציה קולקטיביסטית, המייחסת ערך רק לריבוי אדם ולא לפרט הבודד. בסביבה ערכית כזאת, נוצרת תרבות המון, ואין משקל לזכויות האינדיבידואל.
כיוון שהתפקוד האנושי הבסיסי הינו הפונקציה היצירתית ליצירת מקורות חדשים, הרי שהגישה השנייה, חייבת לפתח אוריינטציה בוזזת כלפי ידע ומשאבים המופקים על-ידי חברות מפותחות טכנולוגית, מדעית וכלכלית בהן קיימים ערכים מהסוג הראשון.
מכאן שבעתיד תגבר הסחיטה וההטרדה כלפי חברות מבוססות אינדיבידואליזם. זאת לעיתים תוך סרבולן מלהתגונן בעזרת ערכי זכויות הפרט הדומיננטיות בהם. גישות ערכיות אלה משמשות תכופות כסוס טרויאני לגושי אדם בוזזניים הדוחים גישות אלה לגבי ארגונם הם.
האינתיפאדה השנייה - זו האלימה והרצחנית במיוחד - החלה לאחר שאוכלוסיית יו"ש צמחה מ-450,000 לסביבות ה-3 מיליון. פרצי רצחנות קשים החלו לראשונה לאחר הסכמי אוסלו, בטרם יבשה הדיו על הנייר, בשנים 95 ו-96.
הציבור הישראלי נחשף לראשונה לתופעה חסרת הפשר לכאורה, שכאשר מסתמנת מגמה לשיכוך שפיכות הדמים, הרי הפלשתינים אינם יכולים, אלא רק להפר אותה בכל מחיר.
ממש כשם שהם חותרים כיום לסיכול ההפרדה שנושאת בחובה אף היא אפשרות של איון החיכוך והעוינות בין האוכלוסיות.
דומה איפוא שהאוריינטצייה המסתמכת על ביזה וסחטנות בזכות עיצום מספרי, נעשית מוקצנת יותר ואומרת כאן את דברה. הטרור דעך, רגעית. הפלשתינים - הותשו לכאורה. אך המאבק הפלשתיני והכלל ערבי סביב הגדר מבשר שנכונות הטרור, הביזה והסחטנות לא פחתו, ומדובר איפוא במגמת שקט רגעית, החותרת להשאיר פתח גדול ככל האפשר להמשכיות הטרור, הביזה והסחטנות בטווח זה או אחר.
סביר שבשנים הבאות בעיות אלה יחריפו גם בערי המערב, כאשר יהיו איים טורדניים של אוכלוסיות עיצום-מספרי מוסלמיות לאחר הסתננות מהגרים הנעשית לכאורה בשקט אך בנחישות ובקנה מידה נרחב. על המערב מוטלת איפוא המשימה לנסח פתרונות חדשים, גם ערכיים, להתמודד עם התופעה החדשה-ישנה הזאת, ההופכת לקוטבית יותר ויותר.
עלינו להבין כי למגמת האוריינטצייה הבוזזת יש גם פנים חמקניות ולא טרוריסטיות לכאורה, המתבטאות בשלבי אינקובציה (דגירה) והסתננות של האוכלוסיה נושאת הטרור והביזה לקראת השלב האלים יותר. זאת ממש כשם שהאנטיפאדה הראשונה, הלא רצחנית, והנסגנות הישראלית של הסכמי אוסלו שימשו כשלב דגירה לאלימות הרצחנית שפרצה בסוף שנת 1995.
וכשם שפסיקת בית הדין הבינלאומי בהאג ולחצים בינלאומיים בעקבותיה, עשויים לשמש כשלב דגירה לקראת השלב הבא, זה של פרצי אלימות ושוד שיחזרו בעוצמות גדולות בהרבה.
