מה יהיה "ביום שלמחרת"?

המחלה הכאילו-גנטית של מומחי המודיעין והאסטרטגיה של ישראל מתגלה כל פעם מחדש, כשצריך לחזות את הצפוי ממקבלי ההחלטות שמחוץ לתחומי שליטתנו. כך זה היה עם הוזי עסק-הביש במצרים בשנות החמישים, שלא חזו את התוצאה הצפויה, כך היה לפני אסון יום-הכיפורים, כך הובילו אותנו באף (ואפילו את האמריקנים) בנתיב הדמים של אוסלו עד שפענחו את פרדיגמת ההתנהלות של ערפאת, וכך נשארנו ללא פרדיגמה, כלומר - נוסחת התנהלות צפויה של מקבלי ההחלטות שמחוץ לשליטתנו, לאחר שתבוצע תוכנית "ההינתקות". הסיפור החביב על החולמים בהקיץ הוא - שאחרי "ההינתקות" נהפוך להיות חביבי העולם, שיפסיק להציק לנו בבעיות כמו "הכיבוש" או "זכות השיבה". אף אחד לא זוכר את ביטול התכנית של חיל האויר לפני מלחמת יום הכיפורים, שאושרה בממשלה ונועדה למנוע את האסון, כשהנימוק המכריע היה - "אם ניתן למצרים לתקוף ראשונים, כל העולם יהיה לצידנו". אלא ש"העולם" נהג בדיוק להיפך, ושמי אירופה נסגרו בפני מטוסים אמריקניים שהטיסו תחמושת לצה"ל, כשרכבת אווירית רוסית סיפקה באין מפריע את מחסור צבאות מצרים וסוריה בכל חימוש שאזל. מודלים מההיסטוריה הקצרה של ישראל מאפשרים כיום לבנות פרדיגמה די מדויקת של מה שצפוי לנו "ביום שלמחרת", והנה סדר משוער לאירועים שיבואו מייד לאחר "ההינתקות": 1) ביסוס הכרה בינלאומית בעובדה - שישראל "מודה באי-חוקיות התיישבות יהודים מעבר לקו הירוק" ולכן - "התחילה לתקן את העוול"; 2) דרישה "טבעית" - להמשיך "לתקן את העוול" גם ביו"ש; 3) דרישה ערבית, בכל פורום בינלאומי אפשרי - "להפסיק את המצור הבלתי חוקי על רצועת עזה המשוחררת" ופעילות נמרצת להעביר את השמירה על החופים ועל "ציר פילדלפי" לידי "כוח בינלאומי" (שמאחוריו יזכו במקלט בטוח ארגוני הטרור עם מחסני הנשק המחודשים שלהם); 4) דרישה כנ"ל, לממש את התחייבות ישראל בהסכם אוסלו - להעביר לרשות הפלשתינים פרוזדור של "מעבר בטוח" בין עזה ליו"ש (ולמי איכפת שזה יבתר את ישראל לשניים); 5) לאור סירובה של ישראל להיענות לדרישות הנ"ל - פעילות ערבית נמרצת להכרה בטרור המחודש - כמלחמת שחרור לגיטימית והשגה, בפועל, של לגיטימציה לארגוני הטרור בחוגים ובמוקדי שלטון רחבים בעולם; 6) התחלת "אפקט דומינו" של אנשי מקצוע ישראליים שיתחילו לשאול למה הם מצפים כאן ולחפש ארץ מקלט פחות בעייתית להמשך הקריירה ולגידול משפחה. האם הכרחי שכל זה יקרה? בכלל לא. גם היום אפשר להגיד - "הכול צפוי והרשות נתונה". כלומר - הפרדיגמה החזויה לא צריכה להיות אוטומטית: היא תתרחש אם לא נעשה כלום אל מולה. קצת יותר יידע, מאמץ וכושר מנהיגות יכולים עדיין לשנות את מהלך העניינים מקצה לקצה. ____________________ הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי וניתוח מדעי של מערכות לחימה.