האם יש מכנה משותף בין שני היישובים הדרים בשכנות בעמק יזרעאל, מחנה הפליטים דהיום ג'נין ומושבת הפליטים בעבר יוקנעם? כן - צ'יפס.
אבל, בפרפרזה על דברי העיתונאי האמריקני תום פרידמן, בעוד שביוקנעם מפתחים מיקרוצ'יפס, בג'נין עדיין תקועים עם טיגון צ'יפס. את אש"ף הפער הזה לא מדאיג. עד היום הקפיד אש"ף שלא לפרק ולו לבנה אחת מתוך המחנות, כי הוא חשש שבכך יבוא הקץ ל"מסאאלה", הסוגיה הפלשתינית.
המסר של אש"ף לעולם הוא, שישראל יצרה את סוגיית הפליטים, ושבעייתם לא תיפתר אלא בשיבתם לבתיהם בתוך שטח ישראל; וכל עוד תסרב ישראל להשיבם, תרבץ עליבות חייהם על מצפונו של העולם ובכלל זה ישראל.
בתודעת צופי הטלוויזיה בעולם נצרבה הילדה הפלשתינית הדורכת על מי ביוב בסמטה מעופשת של מחנה פליטים כסמל המסכנות. הילדה הזאת מייצגת כ-600 אלף נפש, כחמישית מהאוכלוסייה הפלשתינית בשטחים, המתגוררים כיום במחנות פליטים שאינם ראויים למגורי בן אנוש.
יוקנעם היא ההוכחה הניצחת שלפלשתינים אין מונופול על הפליטות. בשלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת החלו במאבק הישרדות עיקש שתי קהילות פליטים די דומות בגודלן. האחת, יהודית - שחלקה היו ניצולי שואה וחלקה האחר ניצולי לינץ' לאומי ערבי, והשנייה פלשתינית - קורבן הצלתה של הראשונה. הראשונה נשלחה למעברות אוהלים של הסוכנות היהודית - והשנייה, למחנות פליטים של האו"ם. יותר מיובל שנים חלפו מאז.
הראשונה בנתה בית ונטעה עץ, הקימה חקלאות ותעשייה לתפארת, ייסדה את מכון ויצמן, הקימה אופרה ותיאטרון, שלחה לוויין לחלל, יסדה בית משפט עליון לדוגמה והוציאה מתוכה חתני פרס נובל. והשנייה נמצאת גם היום באותה נקודת התחלה, באותם מבנים עלובים, עדיין ללא תשתיות תעסוקה, חלקה עדיין ללא מים וביוב ובתנאי תת-תזונה ורעב מחפירים.
כפיצוי הוענק לה על-ידי אש"ף תואר הניחומים המפוקפק "האנדרטה של הבעיה הפלשתינית" וניתנה לה גם הרשות לחלום על שיבה לחיפה, לעכו ולצפת.
לא מעט שנים דרכתי במחנה הפליטים ג'נין ככובש, אבל עובדה זו לא הפריעה לי להאזין לרחשי הלב של תושביו. הם אמנם שנאו אותנו הישראלים, אבל לא פחות הם שנאו את הנהגתם מה"חוץ". זו הנהגה שהטיפה להם להמשיך להיאבק מתוך בקתות חימר עלובות בשעה שהיא עצמה התגוררה בווילות מפוארות וחינכה את צאצאיה במיטב בתי האולפנה בארה"ב ובאירופה על חשבון קרנות ה"צומוד", העמידה האיתנה.
פעמים רבות בעבר הציעה ישראל לתושבי המחנה לשקם את חייהם, אבל תמיד היה זה אש"ף, בתוקף מעמדו כנציג הלגיטימי הבלעדי של הפלשתינים, שסירב לכך ודרש מנתיניו לגלות הקרבה - כי "קרב היום" שבו ישובו לבתיהם. ואלה כמובן המשיכו להאמין, והמשיכו לשאוב מים מבארות. ההקרבה הזאת הולידה שני דורות של נחשלות, בערות, עוני וטרור, שהגיעו לשיאם דווקא לאחר שה"סולטה", הרשות הפלשתינית, נכנסה לשטחים.
עשר השנים האחרונות גרמו לרבים מהתושבים להתלונן, שהם לעולם לא יסלחו לרשות על שגרמה להם להיזכר בערגה בימי הממשל הצבאי ולהתגעגע לכיבוש. "אין מלמדים את היתום כיצד לבכות" רטנו בכעס תושבי המחנות כלפי ערפאת וחבר מרעיו.
הנצחת מצבם של מחנות הפליטים היא אסון לאזור. המפתח הפיננסי לפתרון הבעיה מצוי בידי המדינות התורמות. מדינות המערב העומדות לתרום לשיקום החברה הפלשתינית חייבות להדגיש לפני ההנהגה הפלשתינית, שגם אם מחנות הפליטים הם בבחינת אנדרטה, הרי שמתחת לאנדרטה הזאת קבורים כבר יותר מיובל שנים בני אדם חיים ולשם הצלתם מותר להרוס ולנתץ אפילו אנדרטאות.
ואולם כל יוזמה לשיקום המחנות שלא תבוא מתוך המחנה הפלשתיני עצמו נדונה לכישלון. יותר מכך, רק כף של דחפור פלשתיני שתהרוס בעוז את המבנים המטים לנפול תוכל לנטרל את מנת הרחמים העצמיים שנטעה הההנהגה הפלשתינית בתושבי המחנות. ורק כף דחפור פלשתיני תצליח להקים אי פעם על חורבות מחנה ג'נין את מרכז ההיי-טק של מרג' בן עאמר (שמו הערבי של עמק יזרעאל). מי יודע, אולי אחרי שג'נין תכרות ברית ערים תאומות עם יוקנעם, דווקא שם ימציאו את הצ'יפס המיוחלים לזיהוי מוקדם של מחבל מתאבד.
____________________________________________________
הכותב, אל"מ במילואים, היה בעבר מושל ג'נין וכיום חוקר באוניברסיטת חיפה
