קברניטי המדינה התעוררו והשקיעו בספורט כי משם אולי תצמח הישועה. שני כדורגלנים ערבים מוסלמים, עבאס סואן מסכנין, העיירה מאירועי אוקטובר 2000, וואליד באדיר מכפר קאסם, הכפר מהטבח המפורסם ב-48', נהפכו לגיבוריה של מדינת היהודים. אם אט אט שב הציבור היהודי לסחור, לתקן ולאכול בכפרי הגליל והמשולש, זה בזכות אנשים כסואן ובאדיר.
בסיטואציה מטורפת ושונה עלול היה מפגין מסכנין בשם עבאס סואן להיפגע מטיל שנורה על-ידי חייל בשם יניב קטן אך המציאות זימנה לנו "טיל" אחר, כזה שנורה מרגליו של סואן ממסירה של קטן. לפני כמה שנים, עלול היה רב"ט בשם אדורם קייסי להכות באלה בראשו של מפר סדר בשם ואליד באדיר, אך הפעם דווקא ראשו של באדיר הוא זה שנגח בעוצמה גול מרגליו של קייסי.
קטן וסואן ובאדיר וקייסי, שיגרו מסר חד וברור למנהיגי המדינה, יהודים וערבים כאחד, האומר שבמסגרת המסע האין סופי למציאת מרפא לכאב המשותף, ייתכן שהוא נמצא, גם אם בינתיים אולי רק כמשכך כאבים, בספורט. אני מסופק אם המכון הסייסמולוגי הצליח לאתר את הרעש שעבר על הארץ לפני שבועיים, שהתאפיין במין תחושת התרגשות שקשה להסבירה. אכנה אותה תחילתה של התפכחות.
ההישג הוא מעבר לספורט. אם עבאס סואן, מוסלמי המייצג את המגזר הערבי, מעז לומר כי רק מתוך כבוד לחבריו בנבחרת הוא שר את ההמנון הישראלי בפתיחת המשחק, יש בדבריו בשורה אמיתית לכל יהודי בישראל. זה לא שסואן הפך לפתע ל"משת"פ ציוני". אבל זהו מהפך אמיתי ברף הסובלנות של אזרח ערבי גאה. בעבר, ג'סטה כזאת היתה גוררת כותרות נוסח, "עבאס, ברוך הבא למרכז הליכוד". ואם, למשל, העדיף סואן שלא ללכת בעקבותיהם של עסקנים ערבים מתלהמים, וויתר על הזדמנות הפז שנקרתה לו להתחשבן עם צועקי ה"מוות לערבים" ועם שורקי הבוז מירושלים, ובמקום זאת בירך את עם ישראל בברכת חג פורים שמח וכינה את תושבי הארץ הזאת "עם אחד", הוא כבר מבשר על שינוי של ממש בגישה של המגזר הערבי כלפי הציבור היהודי, ואפשר שגם להיפך.
נעים להיווכח שהמסרים הבוגרים היוצאים מפיהם של הכדורגלנים הערבים מוכיחים פעם נוספת שעמדותיהם של אישים דוגמת אחמד טיבי, עזמי בשארה, עבד אל-מלכ דהאמשה וטאלב א-סאנע, אינן מייצגות בהכרח את כלל הציבור הערבי. סואן ובאדיר הם כנראה "סוררים" שאינם הולכים בתלם. הפוליטיקאים ציפו שסואן יתלהם בפריים-טיים, והוא, רחמנא ליצלן, דיבר כהלל הזקן. הם קיוו שהוא ידבר אינתפאדה והוא דיבר עדלאידע.
על המציאות הזאת צריכים עתה לעוט קברניטי ישראל. נשיא המדינה, משה קצב, חייב למצוא זמן לבקר בבתיהם של סואן ובאדיר ולברכם על הכבוד שהנחילו למדינת ישראל. ראש הממשלה חייב לקיים את הבטחתו להקים איצטדיון מכובד בסכנין. שר האוצר צריך לזכור כי "סואנים" ו"באדירים" צומחים רק במגרשי ספורט שוויוניים, ובמגזר הערבי חסרים כאלה. שרת החינוך צריכה לזכור שוויאם עמאשה, כדורגלן הנבחרת הצעירה, דרוזי מרמת הגולן שהעדיף לשחק במדי הכחול לבן ולעמוד דום בעת השמעת "התקווה", על-פני הופעה בנבחרת הסורית בדמשק, זכאי ללחיצת ידה ולמלגה, גם אם טרם זכה במדליה אולימפית. אהוד אולמרט חייב ליטול פסק זמן מעיסוקיו החשובים לטובת הטמעת "שינוי עמדות" בקרב קומץ אוהדי בית"ר ירושלים שבשריקות הבוז הצורמות שלהם, עלבו לא רק בעבאס סואן אלא בכל אזרח ישראלי.
יהיו מי שיגידו ש"זה רק ספורט", אבל למי זה אכפת אם "רק ספורט" כזה יכול למנוע מאבקים נוסח יום האדמה או אירועים נוסח אוקטובר 2000?
_____________________________________________________
הכותב הוא אל"מ (מיל'). מזרחן החוקר את החברה הפלשתינית
