בתוך מסך העשן התקשורתי המפוזר על-ידי התקשורת המגוייסת לעניין טיפוחו של האתרוג מבליחות מדי פעם הארות של אמת. שתיים כאלו נשמעו השבוע, ולמרות שנאמרו על-ידי נשים הרחוקות האחת מן השנייה כרחוק מזרח מן המערב, הרי שהן משלימות את התמונה של האמת, שהתקשורת מעדיפה להמלט מפניה.
בפופוליטיקה ראיין המנחה בכשרון רב מספר אנשים. נושא הדיון: הנסיגה הצבאית/אזרחית מרצועת עזה, הקרוייה תכנית ההינתקות. הדעות שהובעו נובעות מן הגישה המדינית של אותם מרואיינים. אבל את הפצצה סיפקה לטעמי אם שכולה מקבוצת ארבע אמהות אשר כידוע מתגאות בנסיגת/בריחת צה"ל מלבנון. הפצצה שהטילה אמרה כדלקמן: לנו לא יהיה טוב עד שלפלשתינים לא יהיה טוב.
לכאורה, הגיון צרוף. כדי ששכנינו יניחו לנו לנפשנו הם צריכים לחוש בטוב. הם צריכים להיות מרוצים ושמחים בחלקם. אנשים שבעים אינם נעשים לטרוריסטים וכולי. האחריות המוטלת עלינו, למען עצמנו וילדינו, היא לדאוג לרווחתם.
בהצהרה הזו מקופלת האיוולת כולה. באופן הברור ביותר, כל שטח הנמסר לניהולה של הרשות הפלשתינית הופך בתוך זמן קצר לאזור אסון אקולוגי, הומניטרי, תזונתי, וצבאי. כל הכותבים הערבים (קרויים בלשון עצמם פלשתינים) מביאים לידיעתנו שוב ושוב כי מצבם של הערבים המתגוררים תחת שלטונה של הרשות הולך ומדרדר מדחי אל דחי.
מצב התעסוקה, הבריאות, ההיגיינה הציבורית, הכלכלה, למעשה כל תחום שבו הממשל העצמי אמור לספק רווחה לאזרחים הולך ומידרדר. הם בעצמם אומרים כי מצבם שפר עליהם כאשר ישראל, דרך הממשל הצבאי, שלטה על מנגנוני השירות האזרחי. גם מצב הביטחון האישי לא השתפר כי אם הידרדר, במיוחד בעזה, המצויה באופן שלם תחת שלטון הרשות, ארגוני הטרור והחמאס.
המסקנה המתבקשת היא כי אם אנו מעוניינים בשכנים שטוב להם, עלינו לבטל את השלטון הערבי, ולהחליף אותו בשלטון ישראלי. אם אנו רוצים להיטיב את גורלם של הערבים, עלינו לפטר את כל נושאי התפקידים של הרשות ולהקים מחדש את הממשל האזרחי. דהיינו, לחזור לימי ה"כיבוש".
כל אלו עובדות. הפריחה הכלכלית של ערביי ארץ ישראל תחת השלטון היהודי היא עובדה. שקיעתם הכלכלית אזרחית וביטחונית של ערביי ארץ ישראל תחת שלטון ערבי היא עובדה. השחיתות הפושה ברשות הפלשתינית וספיחיה היא מן הבוטות שבעולם. אבל אל תניחו לעובדות לבלבל את ארבע האמהות. הדוברת, שקשה מאד להעמידה על העובדות לאור היותה אם שכולה, גוזרת גזירה שווה בין לבנון לבין רצועת עזה, ומשוכנעת כי רק יציאת ישראל מכל ה"שטחים" תביא למצב המיוחל של ערבים מרוצים.
למעשה עצם הדרישה לערבים ש"טוב להם" כבסיס להשגת השלום המיוחל שוללת את היכולת להשיג הפסקה של הלחימה, שוללת את האפשרות לשלום מכל וכל. ככל שהערבים מקבלים יותר את מבוקשם, עצמאות, ריבונות, שטחים, כספים, כך הם נעשים יותר ויותר אומללים, וישראל נדרשת לשלם את מחיר אומללותם.
באחת התוכניות ראיינה מנחה חובבת-תרבות זמרת/משוררת החיה בישראל ושמה עמאל. ייחודה בכך שהיא משוררת ופזמונאית בשפה הערבית, העתידה לשיר את פרי הגיגיה במסגרת של פסטיבל ישראל.
שאלה אותה המנחה, מהם החמרים האמנותיים שמהם היא מרכיבה את שירתה? עמאל הסבירה בעברית נמלצת כי החמרים המהווים את תשתית יצירתה האמנותית הינם שירי עם פלשתינים, ישנים כחדשים. תהתה המראיינת, האם לא התכוונת למה שקרוי אצלנו ערבים ישראלים? לא צחקה עמאל, אין כזה דבר. ערבים ישראלים, פלשתינים, זה אותו דבר, אין שום הבדל, אנו משפחה אחת, והמשיכה עוד לפטפט על היצירה המופלאה אודות העם הפלשתיני עתיק היומין. המראיינת נאלמה דום, ובסוף השיחה הושמעה יצירה שנשמעה כמו אהוד מנור עם סלסולים ערביים.
זרקור של אמת. אין ערבים ישראלים. יש רק פלשתינים. פלשתינים כידוע הם עם שיש לו אמנה. באמנה כתוב שיש להרוס את הישות הציונית עד היסוד, שאין עימה משא ומתן (אמיתי) אין עימה שלום (אמיתי) ולעולם לא ניתן להניח לה לנפשה. הניסיון להכליל את הערבים הנהנים (או נאנקים) תחת ממשטר יהודי בהוויה הישראלית (למשל חגיגות הבקעת השערים לטובת נבחרת מדינת ישראל בכדורגל על-ידי שחקנים ערבים) נידון מראש לכישלון. הניסיון לייצר עם ישראלי המורכב מיהודים וערבים המתגדרים בדרכון ובאזרחות ישראלים (מדינת כל אזרחיה) הוא עורבא פרח. הערבים בעלי האזרחות הישראלית אינם אלא פלשתינים המייסמים את תביעת השיבה בהצלחה רבה יותר מאשר אלו שמסיבות מנהליות לא זכו בדרכון המיוחל/משוקץ.
על רקע זה ניתן להבין את הזעם בה התקבלה ההחלטה שלא להעניק את האזרחות הישראלית לכל מי שמתחתן עם אזרח ישראלי. זה איננו עניין כלכלי, היכן חיים טוב יותר, או היכן "טוב" להם יותר. הערבים משני צידי הקו הירוק, ומשני צידי הירדן, הם כולם ערבים, אחים למשפחה, לחמולה, לשבט לאומה, המייחדים עצמם בשם 'פלשתינים' כדי ליצור הגדרת נגד ליהודים. מכיוון שכך הדרישה היהודית להבדיל בין דם לדם, בין ערבי ישראלי לערבי פלשתיני היא מופרכת מיסודה. ומכיוון שערבי החי כאזרח ישראלי מקיים הלכה למעשה את מצוות האמנה הפלשתינית למנוע מן היהודי את הריבונות בפלשתין השלמה, הרי שהאיסור לקיים את דבר האמנה מעלה את חמתו להשחית.
יש רק להאזין לחבר הכנסת טיבי בעקבות החלטת הממשלה להגביל במידת מה את מתן האזרחות הישראלית כדי להבין מהי שירת ערגה פלשתינית לפלשתין. האיש שפך אש וגפרית על ההחלטה, האשים את היהודים בגזענות ושאר פרפראות, וסמך על כך שכולנו מטומטמים.
המשוררת הפלשתינית עמאל וחבר הכנסת הפלשתיני טיבי יכולים להתעודד מכך שחלק מאיתנו באמת מטומטמים. למרות זרקורי האמת המבליחים דרך העלטה ומסמנים את רכבת המוות העטה עלינו לדרסנו (10 מיליון ערבים המכנים עצמם פלשתינים ודורשים את תביעת השיבה על חורבות מדינת ישראל) הם נוטים לזהות כי זהו האור בקצה המנהרה אפופת עשן התקשורת.
שתי נשים. האחת שכולה, ומייחלת לשלום, השנייה מייסמת את מצוות
הג'יהאד. שתיהן מציגות את האמת שלהן ללא כחל ושרק. האחת עצובה, מוכה ופתייה, השנייה מרוצה מעצמה בוטחת בניצחונה. שתיהן אהובות התקשורת, ושתיהן מובילות אותנו בדרך הבטוחה אל המשך העימות שסופו מי ישורנו.