לימור לבנת חייבת להתפטר מתפקידה כשרת החינוך, לא בגלל אחריותה להעלמת המידע בנושא פיטורי המורים, וגם לא מפני ששלחה חשופה לקו האש את מנכ"ליתה תירוש. היא גם לא חייבת להתפטר מתפקידה בגלל חוסר האמון שרוחשים כלפיה עשרות אלפי המורות והמורים, נציגי הסתדרות המורים ונציגי ועדי ההורים. היא חייבת לסיים את תפקידה משום שכדמות המופקדת על חינוך ילדינו בגיל הרך, על עתידו התרבותי של הנוער ועל עתידה של ההשכלה הגבוהה בישראל, היא נכשלה כישלון שרק מעטים לפניה רשמו כמותו.
במדינת ישראל, ולא שזו המגרעה היחידה במערכת הממשלתית, אין מדד להצלחה או לכישלון של שר בממשלה. איש עסקים נמדד על-פי רווחי החברה אותה הוא מוביל, מורה נמדד על-פי רצף חוות הדעת שרשמו הממונים עליו או על-פי הישגי תלמידיו. אפילו פועל יום נמדד על-פי הנורמה שהספיק לעשות במפעל בו הוא עובד. רק שר או שרה בישראל יכולים לכהן שנים באין מפריע ולגרום לנזקים שחלקם הם בלתי הפיכים ואיש איננו מסוגל להעבירם מתפקידם משום שלשר בישראל אין מציבים רף מינימום ואפילו לא סולם מדדים. מה שבעיני ציבור שלם נחשב לכישלון קולוסאלי בעיני לבנת, נתפס כהצלחה מסחררת. לבנת היא השרה הראשונה בהיסטוריה שפתחה במיתקפה חזיתית על ציבור שלם, מדינת ישראל. טוב שזה התעשת לאחרונה והחליט להשיב מלחמה שערה.
הציבור מתחיל להתעשת, כי אט-אט מחלחלת אצלו ההכרה שנזקי חינוך אינם יכולים להיות נאמדים מהיום למחר. הם מזוהים כעבור דור, כעבור שני דורות. ולכן, הציבור החל להפנים את העובדה שהרוח שנזרעה בתחילת הקדנציה השערורייתית של לימור לבנת תיקצר כסופה איומה בעוד שנים. דור לבנת יהיה דור שהשפה העילגת שלו תהיה סימלו המסחרי וידיעתו הרפה את המדעים המדוייקים ואת ההיסטוריה תהיה תלויה על צווארו כאבן ריחיים. דור לבנת ייזכר כדור האגרוף והסכין, דור ה"חפיף" ו"הכזה כאילו" שיתלונן בעוד עשרים-שלושים שנה כלפי הקברניטים במילים: "איפה הייתם אז"?
שר ההיסטוריה יתקשה להסביר בעוד דור או שניים, מה גרם לו לאריאל שרון למנות דווקא את הגב' לבנת לתפקיד הזה. כאשר אתה נזכר מי היו שרי החינוך של מדינת ישראל: זלמן שז"ר, פרופ' בן-ציון דינור, יגאל אלון, אהרון ידלין, זבולון המר, יצחק נבון, אתה מתקשה להבין כיצד הסתנן שמה של לבנת לרשימה הזו. ההיסטוריה תוכיח שלשרון היתה כאן תקלה קריטית. יש לא מעט הורים שאילו ידעו בתחילת הקדנציה של לבנת מה שהם יודעים היום, יתכן שהיו מסתכנים בכליאה או בקנס גבוה באי שליחת ילדיהם לבתי הספר - ובלבד שצאצאיהם הרכים לא יפלו קורבן לאלימות מילולית, לאלימות פיסית או אפילו לבורות הנרחבת הנקנית במוסדות החינוך בימינו. מחקרים הראו שרבים מאמינים כי הנזק הנגרם לבורים ועמי ארצות הוא נזק הפחות במידה רבה משהיה נגרם לתלמיד הנמצא בכיתה בלתי מסויידת, באוירה רווית חוצפה, היעדר נימוסין ואלימות והמצויה במקום ה- 45 בעולם בדרוג במקצוע המתמטיקה.
קשה, קשה לאתר אצל לבנת אפילו תכונה אחת חיובית. זאת מפני שבראש ההיררכיה המופקדת על חינוך ילדינו עומדת אשה בוטה, כוחנית, עסקנית מפלגתית במובן הרע של המילה. לבנת היא הדמות שאנשים איכותיים הנמנעים ללכת לפוליטיקה מצביעים עליה כסיבה האולטימטיבית לכך. שרת החינוך שלנו היא אשה בעלת יצר פרסום עצמי שאינו בר-כיבוש. התנהגותה כלפי אנשי החינוך מזכירה התנהגות של שליט כלפי נתיניו, של שר המחלק ג'ובים כלפי מצביעי מרכז מפלגתו. ה"סדר" שעשתה כביכול במועצה להשכלה גבוהה הוא דוגמה בוטה לפופוליזם זול במסווה של שוויון הזדמנויות. ההתנהלות הארוגנטית חסרת המעצורים שלה תוך שימוש וגיבוי בדוברות זולה וביחסי ציבור מגוחכים גורמים לך לומר: זהו האדם האחרון שהייתי רוצה שיתווה את המדיניות לחינוך ילדי.
בעצם יש ללימור לבנת תכונה חיובית אחת. ללבנת יש כושר ביטוי ויכולת רטורית מדהימים. שמעתי את שני נאומיה אחרונים, האחד במחנה ההשמדה בפולין והשני בטקס חלוקת פרסי ישראל ביום העצמאות, ואני סבור שרק מיעוט קטן מקרב נציגי הציבור שלנו מסוגל לנאום כך, רוצה לומר, שרק קומץ קטן מתוכו יכול להקריא בצורה כה מרשימה טקסטים שחיברו להם כותבי נאומיהם.
אך גם אם ייזכרו הנאומים הללו כנאומיה שלה, היא לעולם לא תצליח להיות מזוהה עם הפן החיובי שלהם. זאת משום שתהום ענקית פעורה בין המילים הנבובות הבוקעות מגרונה של השרה לבנת, לבין מעשיה בשטח. כאשר היא ליהגה באינטונציה מתרפסת על אהבת האדם וערכי המשפחה, ראיתי מול עיני את העסקנית לימור שלא שלטה ברוחה וסטרה למפגין צעיר לפני כשנתיים בצומת רעננה. כאשר היא הטיפה ל"הצנע לכת", התקשיתי שלא להיזכר בהתנהגותה הגרוטסקית עת הגיחה מאחורי גבם של ספורטאינו באולימפיאדה וכמעט בכוח ניסתה להיצרב בתודעתנו כאחת מזוכות המדליות. לא ראיתי אותה נדחפת בכוחנות שכזו להצטלם ליד גג בית הספר שקרס, לא ראיתי אותה ממרפקת את הקהל כדי להצטלם עם המורים שהוכו בכיתותיהם, ולא ראיתי אותה כועסת על הצלמים על שלא הנציחו אותה בעת קבלת תוצאות המבחנים העלובות ברבים מבתי הספר או בעת שהכריזו על מעמדנו ההולך ופוחת ברמת הידע במדעים.
זאת יש להזכיר: רק בישראל יכולים שר או שרה בממשלה לשאת בתפקידם הרם חרף העובדה שנקטו באלימות כלפי אזרח, ורק בישראל של היום מסוגלת שרה בממשלה לגרום לתחושת קבס כה קשה לצופי הטלוויזיה ולהעיב בכך על שמחת הזכיה במדליה אולימפית. כל מה שהתחשק לך לומר לה אז זה: "עופי כבר מהפריים, במה חטא אריק זאבי ובמה פשע של גל פרידמן שהם חייבים להצטלם איתך?".
לימור לבנת היא במובנים רבים "השוטר אזולאי" מסרטו האלמותי של אפרים קישון. כאשר היא נואמת בפני קהל, היא מזכירה את השוטר אזולאי המדווח לממונים עליו כי "הכל בשליטה, הכל רגוע", בעוד שמאחורי גבו מתבצע שוד לאור היום. הפער הקיים בין רמת הידע הרצויה לבין זו המצויה אצל תלמידינו החמודים, היא כפער הקיים בין כושר הביטוי של לבנת לבין המצב האמיתי בשטח. במילים אחרות, ככל שרף אובדן השליטה שלה יורד, כך עולה אצלה רמת הביטוי ותפארת המליצה. הציבור חייב לומר ללימור לבנת ללכת הביתה. אני מבטיח שאת נאום ההתפטרות שלה שאותו היא תנאם בוודאי באותו פאתוס מוכר תוך ציון כל "הישגיה" הגדולים - אסכים לשמוע עד סופו ולצפות בו בשידור ישיר עד תומו.
