מי לא ראה ולא הזדעזע, מתמונות של אנשי ציבור, סלבריטאים, אנשי עסקים, פוליטיקאים - מובלים על-ידי המשטרה באזיקי ידיים ורגליים למעצר, לשחרור בערבות, במסדרונות בתי משפט או לניידות משטרה. לגבי חלק מהציבור, יש בתמונות אלה סיפוק לא מבוטל שהנה גם העשירים והחזקים "אכלו אותה" כאחד העם ולגבי האחרים תמונות מעוררות פלצות, פחד ורתיעה.
זאת בדיוק המטרה שהמשטרה מבקשת להשיג, לחץ פסיכולוגי, חברתי, תקשורתי כדי לשבור את הנחקר בתוספת רמזים על מעצרים בקרב משפחתו, כמו הורים, אשה וילדים מבוגרים.
שלא תהיה אי הבנה בנושא, משטרת ישראל לא המציאה את השיטה, היא קיימת בכל העולם המערבי. הייחוד של המהלך בישראל, הוא בכך שמדובר במדינה קטנה, בה כמעט כולם מכירים את כולם - ולכן הלחץ והבושה גדולים יותר. אם נוסיף לכך את מבנה האישיות, השונה של כל אדם, על חולשותיו, רגישותו ומצבו הבריאותי, הנפשי - נגיע למודל לפיו אדם שנראה לכאורה, חזק, כריזמטי, בעל עצמה, יעמוד יפה בחקירה ובלחצים ולא היא.
המציאות הוכיחה שההיפך הוא הנכון, מסיבות שונות פסיכולוגיות וחברתיות - וככל שהאדם וגבוה יותר בהיררכיה החברתית, כך הוא רגיש יותר לכבודו, לאגו, לאמון, למשפחתו, לחשיפה התקשורתית והוא שביר יותר שנשבר מהר יותר. הדוגמאות לכך לא חסרות: שר לשעבר, איש עסקים, בנקאי, איש צבא בדרגה גבוהה, זמר ידוע ועוד הרבה אזרחים פחות ידועים, שאמנם לא התאבדו אך חייהם נפגעו ונהרסו והם סוחבים אותן טראומות גם אם זוכו בסוף התהליך.
המרגיז בכל ההליך הזה, שגם המשטרה, הפרקליטות והשופטים מודעים למהלכים האלה, למצעד ההשפלה ולפגיעה בגאווה ובהליכים שהם לפעמים פגיעה בעקרונות, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וחזקת החפות.
המשטרה והפרקליטות מודעים לעובדה שבהרבה מן המקרים, במיוחד בכל הנוגע לפרשיות כלכליות, עסקיות, היי-טק, מתחילים "בגדול", מעצרים מתוקשרים, מסיבות עיתונאים עם הצהרות בומבסטיות, מצעדי חשודים מרשימים - והסיומת שקטה, צנועה ועלובת הישגים. אבל לאורך נתיב החקירות, פזורות לא מעט פיגורות פגועות ובוכות.
קחו למשל, את נושא האזיקים. לא מזמן לאחר ביקורת ציבורית נמרצת, תוקנו ההוראות לגבי הובלת אנשים באזיקי רגליים וידיים לבית משפט ולפני התקשורת. בנוהלים החדשים נקבעו עקרונות ברורים של מסוכנות, חשש לבריחה, חשש לפגיעה עצמית או באחרים - כמפורט בחוק בנושא זה, שהעביר ח"כ גדעון סער לאחר מאמצים לא קטנים. ולמרות זאת, הנושא לא מבוצע, כמצוות החוק וכרצון המחוקקים. מבחינתי, מדובר באזיקי "השפלה" ולא בכדי.
כאשר מוחזק אדם במעצר תקופה ארוכה לצורך חקירה אבל בפועל כמעט ולא נחקר אולי פעם או פעמיים, על-מנת "שיתבשל" כדברי החוקרים, כלומר: ישבר וישתף פעולה כלשון העם - זה מנוגד לחוק ולעקרונות יסוד. חוק המעצרים - שתוקן לפני שנים, בקול תרועה גדולה (שכונה חוק המעצרים החדש) - שאפשר חלופת מעצר כאפשרות ריאלית וכאפשרות שחייבים לבדוק בכל מעצר, חוק שתלו בו תקוות כמו בחוקה האמריקאית על עקרון "חזקת החפות" - הכזיב בגדול, ולא הוריד סטטיסטית את מספר העצורים.
בתי המשפט והשופטים - שאמורים לפקח שאזרחים לא יעצרו בסיטונות, ואלה שנעצרים לא ישבו במעצר כעונש אלא באותם מקרים נחוצים ומבוססים, שהמעצר לא יהיה לצרכי "הפעלת לחץ" לקידום חקירה או לקידום יחסי ציבור משטרתיים, בתי המשפט לא תמיד עומדים במבחן. שום סנקציה לא מופעלת כלפי קציני משטרה שמחזיקים במעצר שלא לצורך, גם כאשר בית משפט קובע זאת במפורש בהחלטת ביניים או בגוף פסק הדין.
את הטרנד הזה של הפעלת לחץ פסיכולוגי על אישי ציבור, שלא רגילים לתנאי המעצר, התאים המסריחים, לריח "הליזול" והחברה שמסביב הוביל בזמנו תנ"צ זיגל, שהפך לאימת בנחקרים ולאגדה בין החוקרים.
התקופה הזו תמה - אבל חלק מהשיטות עדיין נותרו. בימים אלה - התבשרנו כי המדינה תשלם 15 מיליון ש"ח לעצורי פרשת מע"צ, על מעצר שווא, התעללות פיזית ונפשית בחקירה, בהוצאת הודאות שווא שהובילו למשפט מבויים, לגזרי דין קשים ללא הצדקה וישיבה בכלא לשנים רבות. גיבורי החקירה ההיא - מבין השוטרים והקצינים, קודמו בזמנו בדרגות והגיעו עד סגן מפכ"ל ושגריר בחו"ל ואלו המורשעים - קיבלו סוף סוף פיצוי כספי על עגמת נפש וסבל - אך לא החזר שנים בכלא.
ואולי זאת צריכה להיות המגמה - פיצוי כספי גבוה, ונקיטת צעדים משפטיים נגד המתרשלים בשמירת זכויות יסוד, זכויות אזרחיות, פגיעה בלתי נחוצה ובלתי סבירה באדם, כבודו כדי למנוע התאבדות נוספת.