הוצאות משפט והוצאות ריאליות

תמצית העובדות

בעל דין פתח בהליך בבית המשפט. ההליך נסתיים. מתעוררת שאלת החבות בהוצאות המשפט ובכלל זה שכר טירחת עורך הדין. נקבע כי בעל הדין האחד יחוב בהוצאותיו של בעל הדין האחר. מהו שיעורן של הוצאות אלו ושכר הטרחה שיפסקו? כלום זכאי בעל דין לשיפוי מלא בגין כל הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם לפרקליטו ("הוצאות ריאליות")? גדר המחלוקת העיקרי הוא סביב השאלה אם ההוצאות צריך שתהיינה "ריאליות", כלומר הוצאות שהוצאו על-ידי בעל הדין בפועל (או שהתחייב להוציאן), או שמא אמת מידה אחרת, כגון הוצאות סבירות או הוצאות מינימליות. לענין בבג"צ 891/05 הוחלט לפסוק את סכום ההוצאות ששולמו בפועל שכן אלו הוכחו; לענין ע"א 2617/00 נקבע כי משום שאין ראיה על תשלום הסכום המתבקש בפועל, יש לפסול שכר טירחה סביר ומידתי. נקבע - הדין החל בישראל הוא, כי באופן עקרוני, המפסיד בהליך, הוא שנושא בהוצאות המשפט של הזוכה בדין. אך בעצם העיקרון הזה, אין בהכרח משום קביעה באשר לשיעורן של הוצאות אלה. את התשובה לשאלה מהו שיעור ההוצאות העקרוני, שעל המפסיד בדין לשאת בו, יש לגזור מתכלית החיוב בהוצאות. ההכרעה העקרונית באשר לחבות בהוצאות המשפט מבוססת על מספר מגמות ועקרונות יסוד, שיש לאזן זה עם זה: הבטחת זכות הגישה לערכאות; שמירה על זכות הקניין של הפרט; השוויון בין בעלי הדין; אפשרות מניעת תביעות סרק וניהול מכביד של ההליך. נקבע - הכלל הראוי הוא, כי הוצאות המשפט שיפסקו, יהיו אלו שהוצאו בפועל, ובלבד שהן סבירות, הכרחיות ומידתיות בהתאם לנסיבות המקרה. גישה זו מקדמת את הצדק ואת הניהול היעיל של הליכי אמת בבתי המשפט, ומונעת הרתעת יתר, חוסר שוויון, ייקור מיותר של ההליכים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות. גישה זו גם עולה בקנה אחד עם הרעיון שבבסיס תקנות 512, 513 לתקסד"א, לפיו אין הכרח כי שיעור ההוצאות שיפסק יהיה תמיד השיעור המלא. כמו-כן, גישה זו מתיישבת עם פסיקת בית משפט זה, שהחלישה את מעמדו של התעריף המנימלי של לשכת עורכי הדין, כך שנקודת המוצא בפסיקת הוצאות היא ההוצאות שהוצאו בפועל על-ידי בעל הדין. ואף הדין ההשוואתי תומך במסקנה זו. נקבע - העקרונות המנחים לקביעה, האם הוצאות הן סבירות, הכרחיות ומידתיות: א) שעה שההוצאות שהוצאו בפועל הן בגדרי הסכומים הקבועים בתעריף המינימום הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין, הרי שבדרך כלל לא יהא קושי לקבוע כי הוצאות אלו-סבירות הן; ב) התנהגות הצדדים להליך ובכלל זה דרך ניהול ההליך; ג) צריך שיתקיים יחס פרופורציונלי בין הסעד שנתבקש, הסעד שנתקבל, ובין שכר הטרחה וההוצאות; ד) מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; ה) בחינת "האינטרס הרטרוספקטיבי" של הצדדים להליך. במסגרת חשיבות העניין ניתן לבחון גם היבטים נוספים, הקשורים בחשיבות הסוגיה שהובאה לדיון והאינטרס הציבורי בה. אין המדובר ברשימה סגורה של שיקולים. יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו. לפסק הדין המלא