רָעִים מְצוֹרָעִים
מוּל יִשְׂרָאֵל בּעוֹלָם שָׁמָּה נִצָּבִים
אֲנָשִׁים לָרוֹב רָעִים מְצוֹרָעִים
לָאו דַוְקָא כָּאֶלֶּה שֶׁהיוּ לָנוּ בָּעָבָר
הֵם מִבְּנֵי עַמֶּנוּ וְחֶטְאַם לֹא יְכֻפַּר
שֶׁלֹא לַמְדּוּ שֶׁהֵם רַק כְּלִי
שֶׁיִשַּׁלְחוּ כָּחֶבֶל עִם הַדְּלִי
בּוֹגְדִּים בְּעַמָּם לִטְפִיחָה וְתּו לֹא
כְּמוֹ עֶבֶד מְשֻׁלַּח שֶׁעָשָׁה אֶת שֶׁלּוֹ
לֹא אֻלְצוּ לִשְׂנוֹא וְלִבְגּוֹד בְּעַמָּם
עוד יִּדּוֹנוּ לְמַוֶת כְּכוֹפְרִים בָּאִסְלָם
וְאָנוּ פֹּה בֱּשֶׁלָּנוּ
הַטּוֹב ה' גְּמָלָנוּ
הַפֶּסַח שְׁעוֹמֵד בַּפֶּתַח
לְבַל יִמָּצֵא חָמֶץ בַּשֶּׁטַח
סָפֵק בּוּעַר סָפֵק שָׂרַד
הֶחָמַץ יְבֻעַּר וִיהִי נִכְחַד
לֹא בִּכְדִּי עַמֶּנוּ נִבְחַר
עַל טָהֳרָתוֹ שָׁמַר
בְּהִלָּה זָכָה בְּצֶדֶק
בְּשָׁלוֹם וְלֹא בְּהֶדֶק
מְמָהֵר לְהֵחָלֵץ
לַעֲזוֹר וּלְאַמֵּץ
כֹּל דִכְפִין נִצְרַךְ
עָלָיו עַמֶּנוּ לֹא פָּסַח
וְהַמְּאֵרָה
אֵינֶנָּה גְּזֵרָה
הַמְּאֵרָה לְטָהֵר
וּבְיְצִיאַת מִצְרַיִם לְסַפֵּר
בַּל נִכָּשֵׁל וּנְתָּרֵץ
דָּרוּשׁ פֹּה בֵּעוּר חָמֶץ
לְהִנָקֶה וּלְהִטָּהֵר מִשֵּׁם רַע
כבר בפרשת כי תזריע בשבת שעברה דובר על הקשר בין שתי הפרשות תזריע ומצורע. במרכזן של הפרשות הייתה הַהִטַּמְאוּת והצרעת ניתן לומר לא בצורה מדעית מבוססת במקורות, שהנושא בפרשות אלה נוגע לשלושת אלה:
האדם בישראל כיחיד, השני
עם ישראל ככלל עליו נמנים בני אדם, והשלישי
המשכן. בשלושת אלה האדם הוא הנושא העיקרי שבו עוסקות שתי הפרשות. כתוצאה מזה צפה ועולה שאלת
הַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה של האדם. אלה נתונים מהותיים ולשובים אצל
עם בריא המאמין בבורא עולם ועובדו במשכן. בעת היות בני ישראל במצרים נטמאו על כורחם. דבקו בבני שראל מנהגי המצרים ואמונותיהם, לכן היה על בני ישראל להיטהר תחילה, ובאופן סמלי להטהר מן הצרעת שדבקה בהם. אומנם הפרשות תזריע וצרעת עוסקות בריפוי ממחלות עור קשות אלה, אך הנושא מסב בעיקר על
הנגע הרוחני שדבק באדם מישראל למרות שלא נזגר בפרשה במפורש כי הנגע הוא גם
נגע נפשי ולא רק גופני. כאמור חודש ניסן נקבע כראש חודשים לעם ישראל, כי זה יום שבו בני ישראל נהיו לעם, וכשם שהצמח צומח ומתחדש בניסן, כך גם האדם מתחדש בניסן. ולא רק ביום ההוא שבו יצאו בני ישראל ממצרים, אלא כל ניסן בכל שנה מהווה מועד יחודי להתחדשות ולהטהרות. לכן הכתוב פותח ואומר לנו: "
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו..." (יד/ב) אומנם מדובר על מצורע בגופו, אך כפי שכבר נאמר "
תורת המצורע" מכוונת לנפש האדם. ענין זה הובא בפרשת כי תזריע, ששם דובר על הצרעת, אבל גם שם נאמר כי הנגע החיצוני בגוף איננו הסימן היחיד שטמון באדם הנגוע בנגע צרעת. מדרש רבא מקשר בין הנגע שבגוף הנראה לעין לבין הנגע בנפש האדם הטמון הנעלם מן העין. על זה נאמר:
מִי הָאִיש הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, (בתהלים לד/יט): ומיד לאחר מכן נאמר: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, סור מרע וַעֲשֶׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד/יד/טו). גם שלמה המלך אמר:
שוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשו (משלי כא/כג). מכאן הקשר בין הגוף לבין הנפש. ככל שהאדם מתרחק מרע, הרע מתרחק ממנו. האדם מתרחק
גם מהוצאת שם רע מעתה אמור: במקום
תורת המצורע אמור "
תורת המוציא שם רע". גם ראינו, כשמרים דברה עם אהרון באמרה לו על משה ואשתו צפורה, היא
לקתה בצרעת ללמדך שללכת רכיל, משחית את הגוף וגם את הנפש של האדם.
תולדות עם ישראל עד הגאולה
מצאתי גם דברים על הצרעת ועל ההיטהרות ממנה, "
בקבלה" שם מדובר בתולדות עם ישראל עד הגיעו לגאולה השלמה. הצרעת מחלה המשתלטת על האדם ומשאירה בו צלקות, גם כשהוא נרפה ממנה עדיין נראים בעור עקבותיה. הלוקה בצרעת עורו נפגם ועורו לא חוזר כפי שהיה לפני הצרעת. לכן אנו מצווים להיות זהירים לבל תדבק בנו הצרעת ולא נרפא ממנה ואם נרפה ריפוי חיצוני עקבותיה יֵרָאוּ עלינו. הדברים אמורים כשעם ישראל נמצא בהתהוותו, כאשר הוא יצא מטומאת מצרים מהעובדה הזרה והוא נמצא בתהליך של קבלת התורה ובעיקר עשרת הדברות ששתי הדברות הראשונות נשמעו מפי הקב"ה בהר סיני והן עוסקות בקיוצו של הקב"ה וחובת האמונה בו וּלְעָבְדוֹ שלא לעשות פסל ותמונה כאל. הסוטה מדברות אלו הוא כמי שנגעה בו הצרעת. לכו רואים בצרעת ככח השתלטות יצר הרע על האדם ובכך הוא איננו ראוי יותר לעבודת האלוהים במשכן. לכן ההיטהרות נעשית על-ידי הכהן המסמל את הקדושה, כדי להחזיר את המצורע אל עצמו. כדי שישוב ויתפקד ככל האדם נקי ובר לבב. אם נשווה מצב זה למצבו של עמנו, הרי הרחקתו ממקור הצרעת ממצרים, וכיום החזרתו של ישראל מן הגולה שבה היא כמו הרחקת האדם ממקור הצרעת אל מחוץ לטומאה ולרוע והחזרתו ארצו ישראל. זה אינו שונה מהרחקתו ממקור הצרעת של יש צרעות שכל מטרתם היא לפגוע בו כי הוא ישראל ולא מכל סיבה אחרת. קדושת הארת היא הטהרה חכמינו מכונים אליה. אין בדברים אלה כדי לפגום בבני האדם שאינם נמנים על עם ישראל וחיים להם בארצם, הדברים מיועדים לחזק את הקשר של ישראל לארצו. הם נאמרים כדי להזהיר ש
המתרחק מקדשי הקדשים, יכול למוצא עצמו
קרוב לרשעים.
טהרה והטהרות בחג המצות
אנו נמצאים בפתח חג המצות - הוא חג הפסח, שנצטווינו לבער בו את החמץ המסמל בחג הפסח את הצורך בהטהרות הגוף והנפש. עלינו לקבל את החג נְקִיִּים מְרֵבַב. נקיים בגוף וּנְקִיִּים בנפש. מבערים את החמץ במשמעותו הכפולה, החמץ ממש וכל דבר שנפגם בתוכנו במשך השנה ו"
החמיץ". לצערינו אנו מחמיצים מדי פעם ההזדמנויות המזומנות לנו להיטהר ומתרחקים מן הַזַּכּוּת וְהַטֹּהַר ונגעלים במקום להיגאל. ברם אפשר גם לומר לא אלמן ישראל. אל מול ההחמצות שהחמצנו, היו גם אנשי חסד ועושי טוב, שהושיטו ומושיטים יד לנצרך ולנזקק והן נוטעים בו את
האמונה בעצמו והם גם מוכיחים לו הלכה למעשה את האמרה: "
כל ישראל חברים זה לזה וערבים זה לזה". ובלשון אחרת "
מעורבים זה בזה". לצערנו יש גם
תועי דרך, שאבדו זהותם ובעת מצוקתנו ישרל מצטרפים אל מבקשי נפשנו כ
סומא באפלה, אלה לא רק האתאיסטים שאבדו כל קשר עם עם ישראל ותורת ישראל, אלא יש גם כאלה שרואים עצמם שיכים לעם ישראל,
חרדים המתימרים להיות נאמנים לתורה ולמצוותיה, לא רק אלא גם אלה המקפידים להתפלל
תפילת שמונה עשרה היומיומית (העמידה) בה הם לוחשים ומתפללים לה' בְּאָמְרַם בלהט:
שא נס לקבץ גלויותינו. ועוד
למינים ולמלשינים אל תהי תקווה, ועותרים לה'
תשכון בתוך עירך ירושלים, (לא בברוקלין) ומוסיפים עוד בלחשם:
ברוך השם המחזיר שכינתו לציון. הטהרה בעבור אלה, איננה רק לנקות את הבית והכלים, אלא לנקות את "הרפש" שדבק בהם כתוצאה מהתנהגותם וחטאם כלפי עמם, כי פגיעתם בישראל גדולה משל אויבינו, כי הם מסיתים ומדיחים החיים "
בארצות החופש" ונוהגים כאותו
משומד שהופך להיות קיצוני
בשנאתו לישראל, יותרמן הגויים אל דתם קבל. מכאן שצריך לבער את הרוע והשנאה העצמית ולחדש ימינו כקדם, כמו בעת קבלת התורה ובמעמד הר סיני נקיים מרבב וקודשים לה', כדי להיות להיות "
אור לגויים". כפי שנאמר לא פעם:
קנאת העמים בישראל על עשרו הרוחני ועל היצירה והמדע שמצטיין בהם הולידה שנאה. וכבר הורגלנו בזה. דור בא ודור הולך וישראל ועם ישראל לעולם מאוחד יעמוד ויביס את משנאיו. לא בכדי ב
ארבעה בנים דברה תורה.
עָם יְשָרֵאל רַב גּוֹנִי וּמְבוּדַד כְּעָם מְאוּחָד יִשׂרְוֹד לְעוֹלְמֵי עַד
לֹא אָחִיד אַךְ מְיוּחָד שְׁשָׂרַד מְאוּחָד נִלְחַם בְּאוֹיִבָיו וְלֹא חָרַד
מְחֵץ אוֹיֶב וְצַר רַבֵי מְמָדִים וּכְכֹל שֶׁהוּא נִלְחַץ כּוֹחוֹ הֶעֱצִים
כִּי מְבוּסַס עַל אַרְבָּעָה בָּנִים חָכָָם,רָשָׁע לֹא חַטְטָן בּּרַם תָּמִים
וּמִדֵּי שָׁנָה נֵֶשֵׁב כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ מְבֻשָׂמִין
עַל שֶׁנִּבְחַרְנוּ מִכֹּל הָעַמִּים לִהְיוֹת מְסֻגָּלִים מִִצְווֹתָיו לְהָרִים
וּבְהַגִּידֵנוּ לִילָדֶינו אֶת הַסִּפּוּר יוֹצֶרֶת לָהּ הַהַגָּדָה הַדֶּבֶק לַחִבּוּר
עַל אַף הַשֹּׁנֵי בֵּין יְצוּר לְיִצוּר נִהְיֵינוּ לְעָם אֶחַד עַל פִּי הַדִּבּוּר
הָרֵם כּוֹסוֹת יַיִן לֹא לַחְשׁוֹשׁ כִּי הַתִּירוֹשׁ מְשַׂמֵּחַ לְבַב אֱנוֹשׁ
לְכֹל מַעֲדָן בְּפֶסַח עִתּוּי וּזְמָן אֱכוֹל וּשׂמַח וְקַנֵּחַ בַּאֲפִיקוֹמָן.