פתגם יהודי (שכמובן נשמע טוב יותר ביידיש) קובע, כי מי שמחזיק את העט בידו, כותב לעצמו שנה טובה. ההסטוריה של תקומת עם ישראל בארצו נכתבה בידי מנהיגי הממסד הסוציאליסטי, והעט שהחזיקו בידם כתבה גם את ההמחאות והקצתה את הקרקעות, המים ושאר הזכויות.
תחילת ההתיישבות היהודית לפני כמאה ועשרים שנה הייתה על-ידי אנשי היוזמה הפרטית, אשר הקימו את המושבות הראשונות בכספם ( הברון רוטשילד נכנס לתמונה מאוחר יותר, ומידת תרומתו למושבות היא עניין לויכוח). "אם הקבוצות" דגניה קמה רק לאחר שלושים שנה, ונחוצות היו עשר שנים נוספות עד שקם המושב הראשון.
הממסד של עסקני תנועות העבודה ביסס את אחיזתו לאחר מלחמת העולם הראשונה. אז גם נולד המושג "התיישבות עובדת" שהפכה לבן היקיר של עם ישראל, כאילו כל השאר לא היה קיים. יוזמה פרטית, רכישת קרקע או הקמת מפעל ע"י יחידים הוגדרו כקפיטליזם הרסני. קברניטי הישוב בשנות ה-20' לא עודדו עליית אינטליגנציה ובעלי הון מארצות המערב, ודאגו להקצות את כספי העם היהודי שזרמו ארצה אל הסקטורים המקורבים אליהם.
קיימים נתונים מפורטים, המעידים כי בעשרים השנים שבין מלחמות העולם הושקעו 37 מיליון לירות (סכום עתק באותם זמנים) בהתיישבות החקלאית בא"י. 95% הלכו להתיישבות העובדת ורק 5% למושבות (וגם חלק זעום זה ניתן לקואופרטיבים של פועלים בלבד). תמונה דומה הייתה גם בהקצאת אדמות לאום. לאורך כל תקופה זו הייתה התפוקה החקלאית של המושבות גדולה פי כמה מזו של ההתיישבות העובדת (לשם אילוסטרציה, תפוקת פרי ההדר של פתח תקווה לבדה עלתה על זו של כל הקיבוצים והמושבים גם יחד). אפליה זו בהקצאת משאבים נמשכה גם אחרי קום המדינה ולמעשה עד היום.
החקלאות, פאר היצירה הציונית ומקור קינאה בעולם, עברה תהליך מתמשך של בולשביזציה, אשר דירדר אותה עד לקריסתה המוחלטת כמעט לקראת סוף המאה העשרים. גופים רבים בחשו בשדה החקלאות ופגעו בענף. הוקמו ארגונים, מועצות ייצור ושיווק, גופי תכנון ופיקוח, ארגוני קניות ואספקת תשומות וגופים פיננסיים. כל אלו העמיסו עול בירוקרטי כבד על כתפיו של החקלאי ופגעו בענף. הגופים, שהיו בעלי אופי פוליטי נכפו על החקלאים באמצעות חקיקה ומנגנוני ענישה דרקוניים. הם גרמו לעיוותים, בזבוז ושחיתות. מכסות ייצור נמסרו לעסקנים פוליטיים שלא היו כלל חקלאים, ואלו מכרו אותם לחקלאים אחרים. החקלאים הורשו לשווק אך ורק לסיטונאים מורשים, וכך למשל נאלצו חקלאי רעננה לשלוח את הירקות לשוק הסיטונאי בתל אביב, משם חזרה הסחורה אל החנויות ברעננה, ועקרת הבית זכתה לסחורה שכבר לא הייתה כל כך טריה, ושילמה גם את פער התיווך, הוצאות ההובלה הכפולה ואת היטלי המועצה כמובן כי בלעדיהם כיצד ניתן היה לפרנס את המנגנון. בשנים האחרונות התבטלו מרבית הפונקציות של מועצות הייצור, אך כמו שזה תמיד, כל הנסיונות לבטלן כליל לא צלחו.
המשבר בחקלאות פקד את כל הסקטורים. ההתיישבות העובדת, למרות כל ההטבות שהורעפו עליה, שמיטות החובות וההסדרים למיניהם, השימושים החורגים (הבלתי חוקיים) והזרמות הכספים, לא הצליחה להתמודד עם המשבר, אולם הקורבנות העיקריים היו החקלאים הפרטיים. הם, שלא זכו מעולם לקרקע חינם, למימון ציבורי, לשמיטת חובות, לסבסוד התוצרת ותשומות הייצור ולא נהנו מלובי תומך בכנסת ובממשלה, היו גם אלה שנפגעו יותר מאחרים מפגיעות באדמתם הפרטים ומהגבלות שונות. גם מי שזכו לשינוי יעוד של הקרקע הפרטית, עברו תהליך מתיש של בירוקרטיה, הפקעות ומיסוי דרקוני, שהותיר בידיהם מעט מאוד לאחר שנים רבות של השקעות ועבודה קשה.
למשבר החקלאות היו גם סיבות אובייקטיביות, הקשורות לתהליכים מקרו-כלכליים אשר פקדו את העולם כולו. אך אין ספק כי המדיניות השגויה של דיכוי היוזמה הפרטית, ריכוזיות יתר, פוליטיזציה והררי תקנות והגבלות שהפכו את החקלאים לתלויים בחסדי המנגנון הכל יכול - הם אשר זירזו את התהליך.
מדיניות הרסנית זו מאפיינת גם ענפים אחרים, ובעצם את המשק הישראלי כולו.