לאחרונה מגלה היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז עניין מחודש בעבירת ההמרדה, שכמעט נשכחה מאז פרשת "זו ארצנו". שניים מראשי "הבית הלאומי" עצורים על המרדה בברכתו של אהרן ברק. שוטרים פרצו לחדר שינה של מהנדס מחשבים כדי לתפוס את המחשב ממנו, לפי החשד, הקים את האתר של "הבית הלאומי" באינטרנט.
הייתה לכבוד השופט ראובן שמיע מירושלים הזכות המפוקפקת להיות השופט הראשון זה כמה עשרות שנים, אולי אפילו מקום המדינה, שחתם על צו חיפוש בחשד להמרדה. בעל המחשב, אגב, נעצר לשלושה ימים ושוחרר.
עבירת ההמרדה היא עבירה שהשלטון אוהב. לעשות כל מעשה או לפרסם כל פרסום שיש בו כדי "להביא לידי שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה", או "להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין", או "לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ", או "לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של אוכלוסיה".
ניסוחים ארכאיים של העבירה (שלשיטתו של אהרן ברק המגנה על הדמוקרטיה) מעידים נאמנה שידו של מחוקק לא נגעה בהגדרת ההמרדה מאז 1936, עת הביא השלטון המנדטורי את העבירה לארץ-ישראל. עבירה זאת נולדה במשרד המושבות בלונדון, היא הייתה יציר רוחו של הקולוניאליזם הבריטי ונועדה לחוקים פליליים של המושבות הבריטיות. מניו-זילנד ועד קנדה, מהונג-קונג ועד האיים האנטילים, בכל מקום בו דרכה רגלו של הפקיד הקולוניאלי הבריטי, שם הופיעה עבירת ההמרדה בספר העונשין. השמש לא שקעה על האימפריה הבריטית והפקידים של משרד המושבות לא היו יצירתיים במיוחד, לכן בישראל ובמלאווי, כמו גם בזמביה ופפואה ניו-גיני נוסח החוק כמעט זהה.
המרדה היא חלומו של כל פרקליט במשטר חשוך - עבירה רחבה ועמומה, אשר לכאורה יכולה לתפוס ברשתה אמירות פוליטיות רבות. כאשר הגדרת העבירה היא רחבה חופש הביטוי תלוי במדיניות של התביעה. כאשר לשון החוק אוסרת כמעט הכל, התובע שמחליט על מה להעמיד לדין ועל מה לעבור לסדר היום, קובע למעשה מה מותר ומה אסור. הרעיון כי המחוקק יאצול לפרקליט, לפקיד של הממשלה, את הסמכות לקבוע למעשה את היקפו של חופש הביטוי מתאים אולי לקולוניה בריטית. בארה"ב חוקים המעניקים לאוכפיהם שיקול דעת רחב בקביעת גבולות חופש הביטוי נפסלים כבלתי חוקתיים.
המרדה שמה על הכוונת ביטויי מחאה פוליטית. בניגוד לעבירות מודרניות יותר של הסתה לגזענות או לאלימות, המרדה באה להגן על השלטון מפני מתנגדיו. היא תאמה היטב את רוח השלטון הקולוניאלי, שכל מבוקשו היה שקט תעשייתי ומניעת התמרדותם של ילידים שוחרי החרות. היא התאימה לשלטון הקולוניאלי שבו השולטים התגוננו מפני הנשלטים. היום, אפשר למתוח קו בין מדינות בהן השלטון מגן על עצמו באמצעות עבירת ההמרדה לבין מדינות בהן השלטון לא נזקק לאמצעי זה. העבירה בוטלה בניו-זילנד, בקנדה בית המשפט חיסל אותה באמצעות פרשנות מצמצמת, באוסטרליה לא מגישים כתבי אישום על "המרדה" והיא מפרפרת בהודו. לעומת זאת באוגנדה ובמליזיה, בלסוטו ובפקיסטאן היא חיה ובועטת. במדינות הדמוקרטיות העבירה האריכה ימים, ואילו בישראל של מני מזוז אחרי בלותה הייתה לה עדנה.
עבירת ההמרדה היא עבירה שיש עמה קלון. הקלון כולו הוא של שלטון הזקוק להתגונן באמצעותה מפני אזרחיו. במדינות דמוקרטיות השלטון לא צריך לסתום לאזרחים פיות כדי להתגונן ממחאתם הבלתי אלימה, ואילו מדינות שנדרשות לדינוזאור הקולוניאלי הזה כדי לשמור על השלטון מפני האזרחים, אינן יכולות להיחשב לדמוקרטיות. העדנה המחודשת לעבירת ההמרדה לא מעידה מאומה על אלה המואשמים בה, אך היא אומרת הרבה על מערכת שמחייה עבירות קולוניאליות כדי להתגונן מפני אזרחיה.
