ליון פויכטוואנגר, סופר יהודי גרמני שחי במחצית הראשונה של המאה הקודמת, הוא אולי מחבר הרומאנים ההיסטוריים הטוב ביותר שקם בספרות העולמית. באחד מספריו, "בית אופרמן", מתאר פויכטוואנגר את השתלטות הנאצים על גרמניה על-רקע קורותיה של משפחה יהודית אמידה. באחת מסצנות הרומאן מתאר משפטן גרמני לגיבור הרומאן את השתוללות הנאצים עם הגיעם לשלטון ואת תגובת מערכת המשפט הגרמנית להשתוללות זו. "הם שברו את אמות-המידה של העולם התרבותי", מסכם המשפטן והגיבור ממשיך להרהר לעצמו:
"'הם שברו את אמות-המידה של העולם' ראה לנגד עיניו אדם המחזיק אמה צהובה ומודד משהו קטן. החפץ הקטן, חמישה-עשר סנטימטר גובהו, לכל היותר עשרים. האיש מדד ומדד עד ששבר את אמת-המידה ורשם '2 מטרים' ובא אחר ותיקן '2.50 מטר'".
נזכרתי בסצנה של שבירת אמת-המידה למקרא ההחלטה של השופטת פרוקצ'יה, המורה להשאיר ילדה בת 14 במעצר בגין השתתפות חוזרת בהפגנה בלתי חוקית, התחצפות לשוטרת וכיוצא באלה עבירות. ראיתי בעיני רוחי את כבוד השופטת מודדת באמת המידה של דיני המעצרים חפץ קטן, מודדת ומודדת ואז שוברת את אמת המידה שהנהיג המשפט הישראלי ורושמת: "מעצר עד תום ההליכים". אינני משווה את ההחלטה למציאות רחוקה אחרת. שאבתי מהספרות רק את הדימוי בדבר שבירת אמות המידה.
לפי המסופר בכתב האישום, הילדה העצורה השתתפה בחסימת צמתים וסירבה להזדהות לאחר שנעצרה. בעקבות כך היא נשלחה למעצר יישוב, כחלופה למעצר ממש. העילות שהצדיקו את מעצר היישוב היו החשש לשיבוש הליכי משפט והחשש להימלטות מאימת הדין. (שני החששות בוססו, כנראה, על סירובה של הילדה להזדהות. ברם, משנודע ונרשם שמה בסיס זה נשמט). לדאבון הלב, הילדה הפרה את תנאי מעצר היישוב וחזרה להשתתף בהפגנה נוספת, בה לא חסמה כביש, אך סירבה לעזוב את המקום והתחצפה לשוטרת. בגין הדברים אלה השופטת פרוקצ'יה קבעה כי הילדה ביצעה עבירות חמורות והנה מסוכנת.
החלטתה של כב' השופטת פגומה בכמה מישורים. ראשית, ההחלטה פשוט אינה מבוססת על עובדות. העילה המקורית למעצר הייתה החשש לשיבוש הליכים ולהימלטות. בהחלטה החדשה השופטת משנה חזית ומסבירה מדוע הילדה מסוכנת לביטחון הציבור. השופטת מדברת על פעולות אלימות, אף על-פי שלילדה לא מיוחס בכתב האישום כל מעשה אלים. לקביעה לפיה הילדה מסוכנת אין אפוא בסיס.
שנית, נראה שהשופטת מנסה להעביר מסרים לציבור על גבה הצר של הילדה: "יש להבהיר הבהר היטב למען יעבור המסר כי לא תינתן לגיטימציה כלשהי למעשים של הפרת החוק הננקטים לצורך החדרת רעיון חברתי או מדיני כזה או אחר. במסגרת ההליך הדמוקרטי והשמירה על שלטון החוק יישמר הסדר החברתי, וכללי המותר והאסור ייאכפו, כך בעיתות רגיעה, וכך בעיתות משבר; כך לגבי בוגרים, וכך לגבי צעירים...". עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, החליט בית המשפט כי אין להשתמש במעצרים לצורך הרתעה. אסור להעביר מסרים לציבור על גבם של אנשים אשר טרם הורשעו בדינם והנם בחזקת חפים מפשע. אך על כבוד השופטת הדין והפסיקה אינם עושים רושם.
שלישית, וזה העיקר, ההחלטה השולחת ילדה בת 14 לכלא מחשש שמא תמשיך לעבור עבירות כנגד הסדר הציבורי (ולהעליב, חלילה, שוטרים) שוברת את אמות המידה שנקבעו בדיני המעצרים. העיקרון המרכזי של דיני המעצרים, ושל הדין בכלל, הוא עקרון המידתיות. האמצעי שננקט צריך להלום את המטרה. לא הורגים זבוב באמצעות טיל בליסטי. העבירות המיוחסות לילדה אינן אלימות. בהפגנה השנייה הילדה לא חסמה כביש. החשש שמא תמשיך להשתתף בהתקהלויות בלתי חוקיות ולהעליב שוטרים אינו מצדיק השארתה במעצר משך שבועות רבים.
ההחלטה של השופטת פרוקצ'יה מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות בהן בתי המשפט פרצו את הגדר שהקים חוק המעצרים סביב חירותו של אדם. אין דרך להתמודד עם שופטי פורצי הגדר, כי אין אחרי בית המשפט העליון ולא כלום. לא אחת נאמר, כי לבית המשפט העליון אין לא ארנק ולא חרב, כי אם אמון הציבור בשופטיו בלבד. אמון הציבור הוא הביטחון שהשופטים מוציאים אמת משפט, ואינם מעקמים את הדין. אמון הציבור הוא הביטחון בכך שאם השופט/ת עוצר/ת עד תום ההליכים ילדה בת 14, אז כנראה באמת אין ברירה אחרת. בית משפט המשבר את אמות המידה שקבע המחוקק, הפורץ את הסייג לחירות שהוא עצמו קבע, אינו ראוי לאמון הציבור. הדרך היחידה להתמודד עם ההשתוללות השיפוטית שאנו עדים לה היא לומר ולחזור ולומר בקול חד וברור, מעל כל במה ציבורית, כי בבית המשפט הזה אין לנו אמון; כי בית המשפט אינו ראוי לאמון. מי שמחזיר את דיני המעצרים ואת החירויות הפוליטיות לתקופת המנדט ראוי לאותה מידה של אמון לה זכו בתי המשפט של המנדט הבריטי.
- * מאמר זה פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון ומובא כאן באדיבותה הרבה ל מערכת העיתון.
