נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הפך בימים האלה לנסיך האמיתי של תהליך ההינתקות. כל סוגייה מובאת בפניו. הוא קובע את ההרכב של השופטים - והוא תמיד מקפיד על כך שהשליטה תישאר בידו. הכל שפיט, לטעמו, והכל חוקי. גם שרצים שבימים כתיקונם היו נזרקים אל פח האשפה זוכים לתעודת הכשר.
צריך לקרוא את הדברים שאומר השופט אהרן ברק כדי להאמין: אזרחים רבים במדינת ישראל, המתגוררים בגבולות הקו הירוק, אינם יכולים עוד לנוע כאוות נפשם. זכויות חוקתיות רבות נשללו מהם. הם נתונים, למעשה, כיום תחת משטר צבאי. את את הצווים שהפכו כמעט את כל דרום הארץ למתחם צבאי אחד גדול מכנים 'עוטפי חבל עזה'.
אלוף פיקוד הדרום חתם עליהם - ובית המשפט העליון של מדינת ישראל מצא, לא במפתיע, צריך להודות, שהם חוקתיים, לאחר שהוא חזר לשנת 1937, השנה שבה פורסם סעיף 6 לדבר המלך הבריטי במועצתו. היה זה בעיצומן של הפרעות הקשות שעשו הערבים ביישוב היהודי שהתגורר אז בארץ ישראל. מלשון הסעיף ניתן ללמוד שהשלטונות הבריטיים ביקשו להשליט מכוחו משטר צבאי ולדכא את "המרד הערבי" כדי לנסות ולקיים סדרי אספקה ושירותים הכרחיים.
בפועל, השתמש הצבא הבריטי בסמכויות שהוקנו לו בסעיף זה כדי לחסום את עלייתם של היהודים הרבים שהתדפקו על שערי הארץ וביקשו לעלות אליה. הנאציזם החל לתת את אותותיו ויהודי אירופה הבינו שהקרקע בוערת ושצריך למצוא מקום מקלט. הערבים, שחששו מפני השתלטות יהודית מואצת על אדמות ארץ ישראל, יזמו את מרחץ הדמים שתחילתו הייתה עוד בשנת 1936, מה שהוביל בסופו של דבר לכניעת שלטונות המנדט הבריטי.
מאות אלפי יהודים, ואולי אף מיליונים, יכולים היו להינצל אלמלא סעיף 6 הנ"ל, ששימש לאחר מכן בסיס לתקנות ההגנה לשעת חירום שאותן התקינו הבריטים בשנת 1945, כדי לפעול באמצעותן נגד המאבק היהודי להעלאת שארית הפליטה מאירופה לאחר השואה ולהקמתה של מדינה יהודית.
עתה, עשרות שנים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מצאו השופט אהרן ברק וחבריו לכס המשפט בפקודות המנדטוריות הללו הסדר חוקתי ראוי שיכול לשמש עוגן משפטי לצווים שאמורים לתת לגיטימציה למצור על רצועה עזה. מעתה ואילך אפשר יהיה לדרוש, למשל, מכל אדם שנכנס אל תוך השטחים שמדרום לאשקלון שעליהם חלים הצווים הללו שיצטייד בתעודת היתר; אחרת, במחסומים הצבאיים ימנעו בעדו את המשך הנסיעה.
לא זאת אף זאת: על החיילים יהיה לעשות בשטחים הללו, שעליהם חלים הצווים שהוצאו מכוח תקנות ההגנה המנדטוריות משנת 1945, ככל שיצווה עליהם. החיילים אפילו לא יוכלו לטעון שהצווים הם בלתי חוקתיים, או שהפקודות שניתנות להם מכוחם הן בלתי חוקיות באופן גלוי וברור, שכן בית המשפט העליון כבר קבע, כאמור, שהכול כשר. אין עוד שרצים במערכת המשפט. הכול ראוי למאכל אדם. יש דינים מיוחדים למתנגדים לפנות את בתיהם ויש בתי משפט מיוחדים בתוך בתי הסוהר עם תובעים מיוחדים ושופטים מגויסים - ואין פוצה פה ומצפצף. מחלקות מיוחדות בפרקליטות עושות לטיהור כל עוולה.
השופט אדמונד לוי אמר זאת לפני, כאשר נשאר בדעת מיעוט מול עשרת חבריו שפסקו לטובת חוק יישום ההינתקות, אבל כדאי, ואף ראוי, להגיד זאת שוב: מוסרית, נפרצו כל המחסומים החוקתיים, ובעתיד אי אפשר יהיה לדחות על הסף גם דרישות לגבי השטחים שנכבשו ב-1948. הערבים יודעים זאת. משפטנים בפורומים בינלאומיים יודעים זאת.
והעתיד אינו רחוק. הוא כבר כאן. על סף בתינו. הצווים עוטפי רמלה או לוד, חיפה או יפו, אותם נידרש למסור לידי הערבים, לאחר שנסיים למסור חבלים אחרים מארץ ישראל, בוודאי יזכו גם הם ללגיטימציה של בית המשפט העליון.