על מה קרעתי קריעה?

ציבור גדול, ואני ביניהם, קרע קריעה בבגדו ביום שכוחות הביטחון נכנסו לבתים של אזרחים טובים חפים מפשע והוציאו אותם בכוח מבתיהם, ביום שבו נחרבו יישובים פורחים ושוקקי חיים. אך ציבור עוד יותר גדול לא קרע את בגדיו, צפה במראות הקשים והעצובים בטלוויזיה - והמשיך בשגרת יומו. רוב הציבור הזה איננו שמח לאידם של המתנחלים ושל תומכיהם, אך אין הוא שותף לכאבם, והינה לכם הקוראים מעשה שהיה: כלתי רחל (שייכת למגזר הדתי-לאומי) נכנסה לבית ספרה (הממלכתי, שייך למגזר הלא-דתי) ביום שנכנסו כוחות הביטחון לגוש קטיף, וזכתה בהרבה סימפתיה. "לרחל יש היום יום קשה", הסבירו זו לזה. אני כותב שורות אלה עבור האנשים שיש להם סימפתיה לכאב של רחל, אך התחושה של 'יום קשה' לא מילאה את ליבם ולא הפריעה לשגרת חייהם.

על מה אם כן קרעתי קריעה?

- חורבנם של בתים וקהילות, מפעלי תעשיה וחקלאות, בתי כנסת, גינות ופרחים, מפעלי חיים וחלומות... - הרס הדמוקרטיה - ציבור שלם, נאמן ומסור למדינה, איבד את אמונו בדמוקרטיה הישראלית, ונימוקו עימו. מבין המסמרים בארון המתים של הדמוקרטיה יש לציין את הפרת ההבטחה לבוחר, הסירוב העיקש להביא את המדיניות החדשה להכרעת הבוחר, ההתעלמות מתוצאות משאל מתפקדי הליכוד, פיטורי שרים על-מנת להשיג רוב מלאכותי בממשלה, השחיתות השלטונית - כל אלה מצד ראש הממשלה, ואפשר לצרף לכאן גם 'מסמרים' נוספים, שיוזכרו בסעיפים הבאים; - קריסת הבלמים והאיזונים - כל זרועות המדינה נשתעבדו לחלוטין לביצוע תוכנית הגירוש, והרס של יישובים הוגדר על-ידי מנהיגינו כ'משימה לאומית ראשונה במעלה'. לא הפוליטיקאים, לא הבגצ, לא ראשי הביטחון ולא התקשורת אזרו עוז לעמוד מול הבולדוזר בראש הפירמידה. גם אלה שהתריעו על חוסר-ההיגיון שבתוכנית, על חוסר-התקינות של התהליך ועל השחיתות של השליט תמיד ידעו להתקפל ברגע אמת, ולא לסדוק את 'האתרוג' ואת תוכניתו; - פגיעות חמורות בחופש הפרט - נחצו קווים אדומים רבים בשמירה על חופש הפרט וזכויותיו: א. צבא הפועל נגד אזרחי מדינתו שלו והמכריז על שטחים צבאיים סגורים בגבולות המדינה; ב. משטרה העוצרת אוטובוסים בקריית שמונה, השולחת שוטרי יס"מ בלי תגיות זיהוי וזאת מתוך מטרה חד-משמעית להפעיל כוח מופרז ובלתי-חוקי (ע"ע ניסו שחם), המונעת כניסתם של לובשי כתום למקומות ציבוריים, העוצרת באלימות עוברי-אורח המעיזים להעיר להם על הפעלת כוח מופרז; המשהים עצורים באוטובוסים במשך שעות רבות בימי קיץ חמים בלי לאפשר שתיית מים או יציאה לשירותים - והרשימה נמשכת...; ג. מערכת שיפוטית המשאירה קטינות במעצר עד תום ההליכים והמפקיעה ילדים ממשמורת הוריהם בעילות שונות ומשונות. - השחתת המוסר - ההתייחסות לאנשים שגורשו מבתיהם וממקומות פרנסתם היא עוול מוסרי משווע! אנשים רבים הוצאו מבתיהם מבלי שידעו איפה ילונו באותו לילה - וחלק לא-קטן אומנם בתנאים לא תת-אנושיים. לרבים רבים אין מגורים זמניים מסודרים, ולברי-המזל 'המסודרים' אפשר להתרגל למגורים של שש נפשות ב-60 ממ"ר או שלוש-עשרה נפשות ב-90 ממ"ר (במקום 150 ממ"ר, 200 ממ"ר ויותר שאליהם הורגלו). לא הוכנו מגורים לקהילות שלמות, למרות כל ההבטחות וכל חוות הדעה של מומחים באשר לחיוניות ההישארות במסגרת הקהילתית. פיצויים לעסקים שהוחרבו, סידורים למקומות עבודה - באופן חלקי ביותר. וכל אלה אינם נחלת ה'פושעים' שהעזו להיאבק על בתיהם בלבד; נפגעו בכל אלה גם אלה שפנו למנהלת סל"ע בעוד מועד. ליקויים חמורים במנהלת סל"ע הצטרפו ללוח הזמנים המטורף והמקודש של ראש הממשלה למנוע מהאנשים המגורשים את תנאי הקיום האלמנטריים המגיעים להם. - השבר הגדול בצבא העם: א. הקרע הנפשי שנגרם לחיילים שנאלצו לבחור בין המשימה לבין תחושות אנוש עמוקות ובסיסיות; ב. הרובוטיזציה של הצבא - חיילים חונכו שיש לבצע את המשימה כי "הדרג המדיני החליט", כי "ההחלטה היא חוקית ודמוקרטית" וכי "אין הצבא בוחר את משימותיו. מסורת ארוכה ומפוארת של צה"ל, הנלחם מתוך הבנת הדרך ואמונה בצדקתה, הוחלפה בערך מקודש חדש: "אני רק מבצע פקודות" (ציטוט מדויק מחייל בכפר מימון). לצערנו אנחנו יודעים לאן הדרך הזאת עלולה להוביל (ותודה לאל אנחנו רחוקים משם - עדיין). - מעל לכל אני קורע קריעה על אדישותם של אחי, בני עמי! העם בהמוניו לא התקומם לומר 'לא!' באף תחנה ובאף מצב - לא על גניבת דעת הבוחרים, לא על השחתת המידות במערכת הפוליטית, לא על הפוליטיזציה של המערכת המשפטית, לא על רמיסת חופש ההפגנה, לא על השימוש הבעייתי והמשחית בצבא, לא על זריקת אנשים חפים מפשע מבתיהם בתנאים מחפירים, ולא על ההטייה המופגנת של כלי התקשורת. באדישותם ויתרו רוב העם על חופש הבחירה. כפי שנוכחתי לדעת במפגשי 'פנים אל פנים', רבים תמכו בהינתקות בלי סיבה ובלי נימוק, חוץ מאשר אמונה עיוורת בשלטון. העם לא תבע מראש הממשלה הסברים משכנעים לזריקת אנשים מבתיהם והסתפקו באמירות נבובות, כגון: "זה יתרום לביטחון המדינה". על האדישות אני קורע, אחיי ורעיי, לא רק משום שהיא כבר החריבה חבל ארץ שלם (ועוד היד נטויה...), אלא משום שהיא הורסת את החברה ואת המדינה. אני והציבור הגדול שבקרבם אני חי נוכל לחיות מתוך ויכוח ואפילו מתוך מריבה עם יריבים אידיאולוגיים. לא נוכל לחיות עם אחים שאינם מטריחים את עצמם לחשוב על השלכות מעשיהם לקחת אחריות על גורלם ועל גורל אחיהם. אפשר אולי, בעבודה מאומצת, לשקם לאט לאט את מה שנהרס, אך רק בתנאי שיש ציבור גדול שאיכפת לו מאחיו ושאיכפת לו מעצמו. כשציבור גדול יקרע יחד אתי את הקריעה, או אז אפשר לקוות שנוכל לשקם ביחד את ההריסות.