השעה 20:00. הפינוי החל כבר שעות קודם לכן. יונית לוי, מגישת מהדורת החדשות של ערוץ 2, פונה לכתבי השטח המתעדים את הרגעים הקשים של הפינוי. השוטרים נוקשים בדלת. אב המשפחה פותח, השוטרים נכנסים. מראות הכאב בפתח. הילדים פותחים בבכי תמרורים, הבן קורע בגדיו לאות אבל; ריר יוצא מפיהם של הפעוטות; צרחות בוקעות מגרונה של האם. אלה רגעיהם הקשים ביותר, השפלים ביותר, המבזים ביותר של משפחה אחת אשר מפונה מביתה. ואיפה המצלמות? שם. ממש שם. לא מניחות את המשפחה לרגע, ומרבות לתעד את הכאב האישי, הכמעט משפיל - בלי כל רחם.
בשנתיים האחרונות התרגלו אזרחי ישראל לצפייה בתוכניות הריאליטי. מטבען, הן הרבו לחשוף מצבים אינטימיים: רגעים קשים ומביכים. רגעים של אושר וניצחון. הפעם, תוכנית הריאליטי של פינוי עזה מציגה לצופה הישראלי הרבה יותר משהורגל - עד כי עולה התחושה שהיא מעניקה לו יותר מידי. דברים שאולי טוב היה להשאיר ל'שחקנים' עצמם.
תוכנית הריאליטי של תושבי ניסנית, דוגית, מורג ותל-קטיפא חרגה מכל גבול. עדשות המצלמה חיכו לרגע ההיסטורי שבו שוטרים וחיילים, כאחד, התדפקו על דלות המפונים תוך שהם קוראים להם לצאת. עד כאן הכל לגיטימי. אז, נפתחו השערים, החלו מיני מאבקים, החלפות דברים ומעט התנגדות. וגם כאן, תיעוד המצלמה צודק, אולי אף למען הנצחת הפינוי בתודעה הישראלית - לטוב ולרע.
הבעיה צומחת ועולה כאשר עורכי החדשות הופכים ל"צמאי דם", לרודפי רייטינג ולתרי דראמה טראגית. שנה וחצי שהם חיכו למראות הכאב של הפינוי, ועכשיו הם יכולים להיות מרוצים. כאן מתחילה "הפורנוגרפיה של הכאב". החדירה לפרטיות המקודשת של כל משפחה ברגעיה הקשים ביותר. כאן, כבר אין קשר לתמיכה או להתנגדות. אין קשר לעמדה פוליטית. כאן, ישנו הצורך לתת למשפחה שמוצאת מביתה להיות בבוכיה לבדה, עם בני משפחתה.
ביומיים האחרונים ראו אזרחי ישראל ראו מספיק מאבקים, התנגדות ופינוי שלא מרצון. אולי הגיע הזמן להמשיך את עבודת העיתונאי, אך הפעם עם משנה זהירות. מעין "תיעוד עם גבולות". אחרי הכל, אף אחד לא היה רוצה לראות עצמו מול עיני כל - בעוד ריר זולג מאפו, בכי ודמעות יוצאות מעיניו, וצרחות חסרות רחמים בורחות מגרונו.
צלמים ועורכים חדשות יקרים: אני מודע לחשיבות של תיעוד ההיסטוריה. אולי חלקו אף משרת את מטרת המתנחלים, בעצם ההזדהות שיכולים להרגיש שאר אזרחי ישראל לרקע מראות הקושי והמצוקות. אך לפני שאתם ממהרים להריץ כל תמונה, כל בכי, כל דמעה - חשבו פעמיים. אל תמהרו. כמו לכל דבר בחיים, ישנם גבולות שאסור לחצות. כשאתם רואים משפחה מתפתלת מכאב, בוכה ויורדת על ברכיים פצועות - תפסיקו שם. אל תמשיכו. תנו למשפחה להתמודד עם הצער לבדה, ובלי שכל עם ישראל וציבור התפוצות יצפה בהם כאילו היו חלק מתוכנית ריאליטי מצליחה ורווית רייטינג.