הרשו לי ולעצמכם אתנחתה קלה מן המאמרים הקשים בעינייני דיומא, ובואו נתרפק על העבר של לפני 60 שנה.
א. ילדי רמת רחל
במהלך הקרבות במלחמת השיחרור פונה הקיבוץ רמת רחל מן הנשים והילדים, והם מצאו מיקלט במושבה שלנו. השיכון הזמני היה בחצר ביה"ס העממי, והתושבים קלטו אותם בזרועות פתוחות, והרעיפו עליהם אהבה, ציוד ומזון. היתה זו שעתה היפה של המושבה, אשר באותה עת קלטה גם עולים מארצות מצוקה, ושלחה את מיטב בניה לחזית.
אינני זוכר כמה זמן שהו כאן פליטי רמת רחל, אך אני בטוח כי למרות כל השנים שחלפו, עדיין זוכרים הם את הכנסת האורחים בשעתם הקשה.
זכורני, כי לפני שנים לא רבות שאלתי את אמי ז"ל, שהייתה אז בגיל מופלג, מדוע אין היא מתירה לזרוק את המיטות החלודות המונחות בחצר ביתה, והיא ענתה בכובד ראש: "אסור לזרוק, אולי יבואו שוב הילדים מרמת רחל."
ב. העגלונים
במרכז הרחוב הראשי, במקום אשר לא ניתן לעצור בו כיום ולו לדקה מבלי לגרום לפקק תנועה, חנו פעם העגלונים הפנויים להובלה. העגלות עמדו על הכביש, כאשר הסוסים טרודים בגירוש הזבובים ובלעיסת תבן ואילו בעליהם ישבו בצל וניהלו שיחות בטלות באידיש.
יכולת לשכור את שירותיהם להובלת חומרי בניין, חבילות וסחורות שונות ואפילו תכולת דירה.
לקראת סוף שנות ה-40' זכו כמה מהם להחליף את העגלות במשאיות ישנות מעודפי הצבא הבריטי, אך המעבר הממוכן לא שינה את האופי ואת הטמפרמנט העגלוני. במו אוזני שמעתי את אחד הקשישים המנסה להתניע את ה"פורד" הישנה, תוך שהוא גוער בה: "נו, דיו נביילה".
דמות ציורית במיוחד היה העגלון ט., אשר עסק בימים כתיקונם בפינוי זבל מהלולים והובלתו לשדות החקלאים. לבוש היה תמיד באותם בגדי חאקי (לא פעם תהיתי האם הוא ישן בבגדים אלו או שהוא פשוט מעמיד אותם בלילה בפינת החדר).
בעת הצורך היה מחליף את התפקיד ואת העגלה, ומוביל את נפטרי המושבה בדרכם האחרונה, בעגלה סגורה ושחורה. אפילו אירוע מיוחד כזה לא גרם לו להחליף את חליפת החאקי, או את הלשון הבלתי נקייה בה היה משתמש לזרז את סוסתו הזקנה.