ההתחלה היתה צנועה. ההקרנות הראשונות היו בבית העם הישן, ואחר כך נבנה "בית הפועלים" אשר כונה גם "הרפת". היה זה אולם ארוך, רעוע ומכוער. היו לו חלונות צרים גבוהים מאד, וסגירתם נעשתה בעזרת ידיות ארוכות. הכסאות לא היו מחוברים היטב וחרקו תמיד, והשיפוע התאים לגילגול בקבוקים ריקים כאשר הסרט החל לשעמם. בחורף נקשו שינינו, ובקיץ התבשלנו בזיעה. הסרטים (כולל ה"מיקי מאוס" והיומן שבאו לפניהם) היו שרוטים ונקרעו לעיתים קרובות (המושבה היתה אז פרובינציה נידחת והסרטים הספיקו לעבור בכל הארץ בטרם הגיעו הנה).
התרגום היה בכתב יד על גליל צלולויד והוא הוקרן לצד הסרט באופן אקראי לחלוטין (בדרך כלל בידי ילד מזדמן שלא שלט היטב לא בעברית ולא באנגלית).
עדיין מהדהדים באוזני שאגת ה- "אווווו" כשכבו האורות, זעקות ה"תרגום, תרגום..." ו"את הכסף...", כאשר היו תקלות. ועם כל זאת, שם ראינו את מיטב סרטי ילדותנו, אשר הלהיבו את הדמיון ולקחו אותנו אל מקומות רחוקים עליהם יכולנו רק לחלום.
האולם שימש גם למופעים שונים, כולל הצגות תיאטרון. התיכנון הלקוי מיקם את חדרי ההלבשה מתחת לפני הקרקע עם חלונות בגובה המדרכה. לאחר שרובינא הגדולה הוצצה ונפגעה פעם, הוחרמה המושבה ע"י הבימה ושאר התיאטרונים הרציניים, ורק "האוהל" הפרוליטרי המשיך לבוא.
בשנות החמישים פעל במושבה גם קולנוע קייצי פתוח, וכך יכלו הצופים להינות גם מן הרעש בחוץ, גם מן הטל וגם מן היתושים כתוספת חינם לסרט. הקמת בית קולנוע מפואר ב"קרמלין" (קריית ההסתדרות שבמרכז המושבה), הייתה אירוע משמעותי, אך ימים ספורים לפני הפתיחה התמוטט הגג והרס גם את כל האיבזור המפואר. הבניין שוקם, ושירת את התושבים עד לשנות השמונים. אז נסגר למשך כמה שנים והמושבה נותרה ללא קולנוע כלל.
הקמת הקניונים הביאה להקמת אולמות רבים, עם סרטים חדשים באיכות מעולה, אך הוידאו, ה- DVD והטלוויזיה נגסו קשות בענף, והקולנוע לא יחזור עוד למה שהיה בילדותנו.