כשנה לאחר פרוץ האינתיפדה האחרונה כבר היה ברור לנו שנקלענו לעימות אלים, מקיף ורבתי עם החברה הפלשתינית. עדיין התווכחנו בינינו האם אנחנו במצב מלחמה וכיצד להתמודד עם האיום הניחת עלינו. בעיקר חסרו להדיוטות שבנו סממניה החיצוניים של המלחמה. לו היינו מותקפים בשדרות של טנקים או מופצצים מהאוויר במטוסי קרב לא הינו מתלבטים לגבי המציאות ולגבי האמצעים שמותר להשתמש בהם. השאלה האם אנחנו צודקים או לא במלחמה או האם יכולנו למנוע אותה הייתה משפיעה, מן הסתם, מעט מאד על זכותנו וחובתנו, במקרה של התקפה רבתי, להתגונן ככול יכולתנו.
בעשורים האחרונים שינתה המלחמה פניה. המלחמות הפכו ללא סימטריות כאשר מעצמות-על כדוגמת רוסיה וארה"ב נלחמו ביחפנים של וויטנאם ואפגניסטן, קרבות שיריון ואוויר הפסיקו להיות המרכיב החשוב והמכריע במלחמות האלו. לצידם התפתחה המלחמה נמוכת העוצמה, זו המתנהלת חצי בחשאי על-ידי ארגוני טרור או קבוצות המשתמשות בטרור, מלחמה שאופייה מונע, בייחוד מהצד החזק, להפעיל את מלוא הכוח שברשותו. שינוי פני המלחמה והצורה בה היא נחשפת לנו אינה משנה את מהותה שהיא בעיקרה לאכוף רצון פוליטי תוך שימוש בכוח ונוכח התנגדות.
לכולנו ברור שבעירק מתנהלת כרגע מלחמה לכל דבר בשיטות שהם שיכלול הטקטיקה הפלשתינית נגדנו באינתיפדה. גלי המתאבדים בעירק הצליחו למנוע מהאמריקנים לאכוף את רצונם הפוליטי על עירק - עירק כמדינה דמוקרטית עם זיקה לארה"ב - ומקרבים מאד את אל-קאעידה לאכוף את מטרתו המידית - סילוק האמריקנים בבושת פנים מעירק.
היקף ההרג והכמות העצומה של הנפגעים החפים מפשע בעירק חושפים בפנינו את מלוא הזוועה לה היינו נחשפים, לו לא מצאנו דרך לעצור את גלי המתאבדים הפלשתינים במקום הנכון מבעוד זמן. זוועה שנחשפנו לה בעצמנו בחודשים המרים והנוראיים של תחילת 2002 - החודשים שקדמו למבצע 'חומת מגן'. תקופה בה ניחשף העורף הישראלי וניפגע יותר מאשר בכל מלחמותיה של ישראל בעבר ונוצר איום אסטרטגי, שהיום ניתן לקרוא לו 'איום עירקי', על מרקם חיי המדינה.
לו היינו בעיצומה של מלחמה קונבציונלית, כזו המתנהלת בטנקים ומטוסי קרב, היה זה מצופה וטבעי שהיינו מנסים לתקוף את האויב בבסיסיו, עוד בטרם יצא לשדה המערכה. שהיינו מנסים לעצור אותו בדרכו לנקודות ההערכות עוד בטרם נכנס לפעולה בשדה הקרב. שהיינו מנסים להשמיד את תשתיתו התעשייתית, התקשורתית והתחבורתית מעצם העובדה שהיא משרתת את העוצמה של האויב, כפי שאכן עשינו לעתים תכופות במלחמותינו הקודמות.
אבל פני המלחמה השתנו, האיום לרקמת החיים מושג לא באמצעות הפצצות מהאוויר או טורי שריון הבוקעים בחזית אלא באמצעות אדם בודד קשה לזיהוי, נבלע ברקע, המחבל המתאבד. בעירק הוכח שיכולתם של המחבלים המתאבדים לייצר הרס, להשמיד, להרוג, להרוס תשתיות ולשנות מציאות פוליטית אינה נופלת מהפצצה אווירית, הפגזה ארטילרית או פשיטה משוריינת .
ברור לגמרי שמהיות המלחמה ממלכת אי-הוודאות, מהיות בני האדם יצורים טועים, שההחלטות המתקבלות בלחץ לחימה רוויות גם טעויות ושגיאות שעליהן מתווספות גם תקלות טכניות. לכן הרבה פעמים התוצאה משתבשת .
דיני המלחמה לא תובעים מאף צד לעמוד באמות מידה משטרתיות פליליות. המוסר הוא כולו עניין של תיעדוף. בהחלט מותר רצוי ומוסרי להרוג 600 מתאבדים בכוח, כמספר המתאבדים בעירק עד כה, ואיתם גם כמה מאות חפים מפשע, כדי לחסוך את חייהם של לפחות 20 אלף עירקים שנהרגו בהתקפות התאבדות עד היום. כאשר ברור מהדוגמא העירקית לאן דברים עשויים להגיע וכמה חיי חפים מפשע תובעת תופעת המתאבדים. לא ברור מה ההצדקה המוסרית שמוצאים לעצמם המתנגדים למדיניות החיסולים והמכנים אותה פשע מלחמה.
עו"ד אביגדור פלדמן השתתף (ביום 14.09.05) בפאנל על זכויות אדם ומלחמה בטרור במרכז לחקר הטרור בהרצליה טען נגד מדיניות החיסולים מטעמים של זכויות אזרח. אבל הוא
העלה טענה תמוהה נוספת, טענה שמעלה שאלות של גבול השפיות, שאנחנו "מאמנים טייסים וחיילים להרוג את אותן מטרות".
משחר ההיסטוריה הצבאית מאמנים צבאות ומפקדים את חייליהם להרוג את האויב. כל האימונים הצבאיים, כל התבניות הצבאיות, כל תורות הלחימה וכל הטכנולוגיה הצבאית שהתפתחה משחר ההיסטוריה של המלחמות כולה נועדה לשכלל את יכולת ההשמדה וההרג במהירות ובדיוק הגבוהה ביותר ולהתאים אותה לאיום החזוי. בדיוק בשביל זה מקימים צבא ומשקיעים בו משאבים כדי שאם יגיעו הדברים לכלל אלימות תעמוד למדינה או לחברה המכונה האלימה המשוכללת והיעילה ביותר שידה משגת. לא שולחים חייל לסמטאות ג'נין בלי להכשיר אותו ככל הניתן בנסיבות למשימתו, לא מנסים ליירט ולחסל מחבלים בלי מערכת מאומנת ומיומנת אחרת המחבלים אולי ימלטו אבל החפים מפשע יפגעו יותר. לא מפקידים מסוק קרב של 40 מיליון דולר בידי טייס בלי להבטיח שהוא מביא את מירב התועלת הקטלנית והמדויקת אחרת מחיר הטעות יהיה בלתי נסבל.
גנרל שרמן מצבא הצפון במלחמת האזרחים בארה"ב שהחריב במרץ את העורף הכלכלי של הדרום בחורף 1864 השיב, כאשר נמתחה עליו ביקורת על ההרס האיום שגרם, בתרגום חופשי - 'אין דרך למנוע את זוועות המלחמה אלא על-ידי הכרעתה וסיומה כמה שיותר מהר'.
הטענה המוזרה שכאילו הצבא לא אמור לאמן חיילים לביצוע משימותיהם מעלה שאלה מה כן מותר לנו לכן לעשות על-פי אביגדור פלדמן. לאמן חיילים להרוג זה לא אנושי, לחסל פעילים במערכת יצור המתאבדים של האויב זה פגיעה בזכויות אדם. סגרים זה עונש קולקטיבי לא מוסרי. מחסומים זה השפלה מתמשכת שמייצרת עוד אויבים. הגדר זה הפרה של החוק הבין לאומי. כנראה לפי אביגדור פלדמן לא מותר לנו אלא להשלים עם החזון הפלשתיני ללא סייג כצעד מנע ולהסתפק בבודקי תיקים בכניסה למרכולים.