בתאריך ה- 29.9.00, פרצו הפרות סדר קשות בקרב המגזר הערבי במדינה, שנמשכו מספר ימים רצופים. הפרות סדר אלה הפכו, במספר מוקדים, להתנגשויות אלימות בין המפגינים לבין כוחות הביטחון, אשר הביאו, למרבה הצער, לקיפוח חייהם של 13 בני אדם, מהם 12 אזרחים ישראלים, בני המגזר הערבי, ותושב אחד מאזור עזה [להלן: המנוחים]. כמו כן, נפצעו אזרחים נוספים כתוצאה מירי של שוטרים.
בנוסף, כתוצאה מהפרות הסדר של המפגינים הנ"ל, נגרם מותו של אזרח ישראלי, כתוצאה מהשלכת אבנים על רכבו, וכן נפצעו שוטרים ואזרחים עוברי אורח, שנקלעו לאזורי הפרות הסדר הקשות.
תוצאה קשה ומצערת זו, עמדה בבסיס חקירת המחלקה לחקירות שוטרים [להלן: מח"ש], אשר על-פי המלצות ועדת החקירה הממלכתית בעניין זה, בראשות כבוד השופט אור [להלן: הוועדה], בחנה לעומקם את המקרים וההתרחשויות בהם קיפחו המנוחים את חייהם או שבהם נפצעו האזרחים, כאמור לעיל.
נקדים ונציין, כי על אף שמדובר בתוצאה קשה וכואבת, היה עלינו לבחון את האירועים שהתרחשו, לאור תמונת המצב שהיתה אז בשטחי הארץ – מדובר היה בהפרות סדר חמורות, אשר במקרים מסוימים הפכו להתפרעויות חסרות תקדים, שכללו חסימת עורקי תחבורה מרכזיים ברחבי הארץ, עקירת תמרורים ורמזורים, גרימת נזקים קשים לרכוש ציבורי ופרטי, ותקיפת אזרחים תמימים ואנשי כוחות ביטחון על-ידי שימוש מסיבי באמצעים אשר היה בהם כדי לגרום לסכנה ממשית לחייהם ולשלומם של המותקפים. בין היתר, זרקו המפגינים בקבוקי תבערה, יידו אבנים ולבנים, השליכו ברזלים וחפצים מסוכנים אחרים, והשתמשו בכלים מאולתרים כגון קלע דוד ודומיו.
ניתן לומר, כי האוירה ששררה אז בארץ, היתה של התמודדות עם תופעה חריגה במיוחד, בה פועלים אזרחי המדינה בדרך קשה ואלימה, אשר חורגת באופן קיצוני ממחאת אזרחים רגילה במדינה מתוקנת.
מח"ש עקבה אחר האירועים בעת התרחשותם, ואף נערכה לפתיחה מיידית בחקירות בחלק מן המקרים. לצערנו, בשל הנסיבות והתנאים שיפורטו להלן, לא ניתן היה לפתוח בחקירות יעילות, שיהיה בהן כדי לאתר באופן מיידי שוטרים החשודים בביצוע עבירות פליליות של ירי שבוצע שלא כדין. בין יתר הנסיבות והתנאים האמורים, ניתן למנות את אלה:
א. ההתרחשויות האלימות בזירות האירועים לא איפשרו את הגעת חוקרי מח"ש לשטח בזמן אמת, לצורך תיעוד הזירות ואיסוף נתונים ועדויות, וזאת בשל הסכנה שהיתה כרוכה בכך.
ב. בשל אופי האירועים, חלק ניכר ממצאי הזירות הושחת או נעלם.
ג. במרבית המקרים, האזרחים ובני משפחות הנפגעים סרבו לשתף פעולה עם חוקרי מח"ש, אשר פנו אליהם שוב ושוב – לרבות באמצעות פניה בעיתונות והבטחת חסינות לעדים שימסרו עדויות - בבקשה לסייע בחקירה. כך למשל, עדי ראיה לא נאותו למסור את גרסאותיהם, ומרבית המשפחות סירבו לאפשר את נתיחת גופות יקיריהן.
ד. באירועים היו מעורבים אלפי אזרחים ומאות שוטרים, עובדה שהקשתה לאתר עדים וחשודים שבכוחם למסור הודעות אודות האירועים השונים, בסמוך להתרחשותם.
ה. השוטרים שהיו מעורבים באירועים השונים, נעו כל העת ממקום למקום, תוך שביצעו משימות ביטחון דחופות, כך שלא ניתן היה לאתרם ולגבות מהם עדויות ראשוניות, סמוך ככל הניתן למועד התרחשות האירועים.
על רקע האירועים הקשים ובעיקר בעקבות תוצאתם החמורה והכואבת, אשר כללה קיפוח חיי אדם של 13 אנשים, החליטה ממשלת ישראל, כבר ביום 8.11.00 [חודש לאחר האירועים], על מינוי ועדת החקירה הנ"ל. בעקבות החלטה זו, ועל-מנת שלא לפגוע או לשבש את מלאכתה של הוועדה – על דרך של פגיעה בשיתוף הפעולה המלא של עדים פוטנציאליים, שיחששו מלספר לוועדה את כל האמת, בשל חששם מחקירה פלילית של מח"ש או של המשטרה - הוחלט ע"י פרקליטת המדינה דאז, בידיעת היועץ המשפטי לממשלה דאז, שלא לנהל את חקירות מח"ש במקביל לעבודת הוועדה, אשר נמשכה, כידוע, כשלוש שנים.
מיד עם פרסום המלצות הוועדה, נערכה מח"ש לקיומן של חקירות פליליות אודות האירועים אשר הוועדה סברה כי ראוי שייבחנו על-ידי מח"ש. למעשה, המלצת הוועדה התייחסה לכל האירועים בהם מצאו המנוחים את מותם, כמו גם לאירועים אחרים בהם נפצעו מעורבים אחרים. הוועדה לא עשתה כל הבחנה בין מקרים בהם הסיכויים להגיע לממצא, בעקבות חקירה פלילית, הינם סבירים, לבין אותם אירועים בהם ברור היה כבר בשלב סיום עבודת הוועדה, כי למעשה אין כל סיכוי של ממש להגיע לממצא שיוביל להגשת כתב אישום פלילי נגד מי מהמעורבים באותם אירועים.
בשלב זה, בו הוטלה על מח"ש המשימה האמורה, מצאנו עצמנו עומדים בפני מספר קשיים משמעותיים:
א. כצעד מקדים לפתיחה בחקירה, היה צורך להכיר וללמוד את תוצרי עבודתה של הוועדה, אשר כללו חומר רב ביותר: כ-16,000 עמודי פרוטוקול, כ-430 עדויות, כ-500 הודעות שנגבו על-ידי אוספי החומר מטעם הוועדה וכ-4,000 מוצגים. מובן שלימוד החומר האמור, הצריך שימוש במשאבי זמן וכוח אדם מיוחדים ולא שגרתיים.
ב. היה עלינו להתמודד עם סוגיה משפטית מורכבת, הנובעת ממגבלות החוק על השימוש שניתן לעשות בחומר החקירה של הוועדה. בין היתר, נתקלנו בתופעה של עדים שמסרו עדויות סותרות בפני הוועדה ובמח"ש, כשספק אם במשפט עתידי ניתן יהיה לחשוף עניין זה (שמשמעותו - קושי רב ליתן אמון בעדויות אלה).
ג. במסגרת החקירה היה עלינו להתחשב בכך, שמרבית העדים והמעורבים – אם לא כולם - הכירו את העדויות השונות הנוגעות לאירוע בו הם היו שותפים, וזאת לאחר פרסום דוח הוועדה בו פורטו עדויות אלה. מובן לחלוטין, שמצב זה, בו גרסאות המעורבים כולן, פרוסות בפני כל העדים הפוטנציאליים, הינו בלתי נסבל כאשר מדובר בחקירה פלילית, שכן ברור לחלוטין שבחקירה שמתבצעת באופן זה, יש קושי עצום לבסס ממצאים על העדויות שנמסרות [מה גם שברור, שאף לא אחד מהמעורבים (חשודים, מתלוננים, עדים), היה ניטראלי ולא ביקש לקדם את עניינו של צד זה או אחר].
ד. קושי נוסף - אשר היווה את המכשול העיקרי שעמד בפנינו - נבע ממגבלות ומקשיים אשר נוגעים לניהול חקירה למעלה משלוש שנים מאז התרחשות האירועים נושא החקירה. במיוחד נכונים הדברים בחקירת אירועים מהסוג דנן, בהם מדובר באלפי מעורבים, בעשרות חשודים, אשר לעתים קיים קושי ממשי לאתרם ולשייכם לזירות ההתרחשויות.
כך למשל, קשה לאתר היום שוטרים שהיו מעורבים באירוע ספציפי, כשאלה עברו יחידות, פרשו משורות המשטרה, או פשוט לא היו רשומים בשום דוח משטרתי ככאלה שהיו מעורבים באותו אירוע [ויש לזכור כי בחלק מהאירועים היה צורך לאתר חשודים ספציפיים שביצעו ירי, מקום בו מדובר בעשרות ומאות שוטרים, כאשר איש מהם אינו מאשר כי אכן בוצע ירי כאמור].
חלוף הזמן גם הקשה עד מאוד לסמוך על זכרונם של המעורבים באירועים השונים, מקום בו נדרש מהם להצביע – באופן מדוייק – על המיקום בו שהה כל אחד מהמעורבים באירוע עצמו בעת ביצוע הירי, או השלכת בקבוק התבערה. יש להבין, כי לעתים, קיימת היתה חשיבות מכרעת לשאלת מיקום המעורבים כאמור, כגון כאשר היה צורך לקבוע אם ירי של גלילוני גומי בוצע בהתאם לטווחים המותרים, או שמא חרג מהם.
הזמן שחלף גם הערים קשיים משמעותיים בכל הנוגע לזירות ההתרחשויות בהן אירעו האירועים האלימים. למותר לציין, כי לא היו בידינו ממצאים כלשהם מהזירות השונות; לעתים שונו פני השטח באופן שהיקשה להבין את ההתרחשויות או לבצע מדידות כאלה ואחרות; ובנוסף, גם בעניין זה היה עלינו לסמוך על זכרונם הבעייתי של עדים ומעורבים, שגם אם היו חפצים בכך, לא היה בידם ליתן תמונת מצב מדוייקת אודות הזירה, לאחר שחלף זמן כה ממושך מאז האירוע לו הם היו עדים או בו היו מעורבים.
למרות כל הקשיים המנויים לעיל, במסגרת עבודתה של מח"ש נבחנו האירועים באופן מדוקדק ויסודי: נחקרו מספר רב של שוטרים ואזרחים (חלק ניכר מהם היו עדים שלא מסרו את עדותם בפני וועדת החקירה ואף לא נתבקשו לעשות זאת); נערכו סיורים ובוצעו מדידות בזירות האירועים; נאספו עשרות כלי נשק שהיו בידי חלק מהשוטרים שהשתתפו באירועים; נערכו בדיקות זיהוי פלילי; בוצעו בדיקות פוליגרף; וכן ננקטו פעולות חקירה רבות נוספות.
במהלך החקירות סברנו, כי במקרים מסויימים יש צורך בביצוע נתיחה פתולוגית של גופות המנוחים. לצורך כך אף פנינו בבקשה לבית המשפט, על-מנת שזה יורה על ביצוע צעד זה. ואולם, משפחות המנוחים לא שיתפו עימנו פעולה בעניין זה, ובהיעדר הסכמתם, לא ראינו לנכון לכפות עליהם צעד שכזה.
תוצרי החקירה
עם תום מלאכת החקירה, הגענו לכלל מסקנה, כי למרות המאמצים הרבים שהושקעו באיתור עבירות פליליות שבוצעו על-ידי שוטרים, הרי שאין מנוס מסגירת כל תיקי החקירה – חלקם בשל העדר ראיות מספיקות וחלקם מאחר שלצערנו לא עלה בידינו לאתר את השוטרים האחראים על ביצוע העבירות כאמור, כפי שגם קבעה הוועדה, כי במקרים אלה הגם שהירי בוצע על-ידי שוטרים, "לא ניתן לייחס אותו לשוטר זה או אחר" (עמוד 322 לדוח ועדת אור).
יודגש ויובהר כבר עתה, כי סגירת התיקים, הינה תוצר של בחינת האירועים בעיניים של המשפט הפלילי, בו רמת הוודאות הנדרשת להרשעה הינה גבוהה ביותר. חובתנו היתה לשקול, אם לאור תוצרי החקירה, קיים היה סיכוי סביר להרשעת מי מהמעורבים בדין פלילי, במשפט עתידי שיתנהל. מסקנתנו היתה כי סיכוי שכזה אינו קיים, ועל כן היתה זו חובתנו לסגור את התיקים כאמור.
ממילא מובן, כי אין להסיק מעצם העובדה שהחקירה הסתיימה בלא העמדת מי מהמעורבים לדין, כי בתוצאה זו יש משום קביעה נורמטיבית ביחס לתקינות פעולתם של השוטרים או להצדקת שיקול דעתם המקצועי, באותם האירועים בהם נגרם מותם של המנוחים ושבהם נגרמה פציעתם של אחרים.
עוד נציין, כי נושאים אחרים שעמדו לדיון בעקבות האירועים המצערים, שעניינם אופן הערכותה של המשטרה לקראת אותם אירועים, שיקול הדעת שהופעל ביחס לשימוש באמצעים כאלה או אחרים (כגון, שימוש בירי גומי), וההיבט הפיקודי של קבלת ההחלטות הטקטיות על-ידי פיקוד המשטרה (כגון, סוגיית הקצאת הכוחות וציודם) - כל אלה אינם בתחום סמכותה של מח"ש, ועל כן לא נבחנו על ידנו כלל.
ערים אנו לפער הקיים בין המלצות הוועדה לבין מסקנותינו שלנו. יחד עם זאת, דומה כי פער זה נעוץ בעניינים שלהלן:
א. בחלק מהמקרים מצאנו, כי בנוסף לשוטרים שנחקרו על-ידי הוועדה, ושהיוו את החשודים העיקריים בביצוע ירי שלא כדין, היו שוטרים נוספים שהיו ב"מעגל רחוק" יותר מהאזרחים שנפגעו, אך למרות זאת - שוטרים אלה היו יכולים לבצע את הירי הפוגעני. בדרך כלל, מדובר היה בכמות גדולה מאוד של שוטרים ולא קל היה לאתרם, במיוחד לאחר שחלף זמן כה רב מאז האירועים. ניסיונות לאתר חשודים ספציפיים מקרב אותם כוחות - לא צלחו.
במצב דברים זה, ומשלא ניתן לשלול את האפשרות שדווקא שוטרים אלה ביצעו את הירי הפוגעני, לא ניתן היה לבסס הגשת כתב אישום נגד מי מהחשודים שהיו ב"מעגל הקרוב" לנפגעים.
נציין, כי במקרים אלה, ועדת אור כלל לא התייחסה לאפשרות האמורה, לפיה הירי בוצע על-ידי שוטרים שהיו ב"מעגל הרחוק", ואלה כלל לא נחקרו על-ידה.
ב. בחלק מהמקרים הגענו גם אנו למסקנה, כי הירי שבוצע על-ידי השוטרים היה שלא כדין. ואולם, הקושי עימו היה עלינו להתמודד, היה נעוץ באיתור ובזיהוי היורים הספציפיים שגרמו לפגיעה באזרחים, וזאת כאשר מדובר בעשרות שוטרים, שכולם מכחישים שימוש בירי, הן שלהם עצמם והן של חבריהם.
בעניין זה, כמות השוטרים המעורבים, העדר עדויות אשר יסייעו לאתר חשודים ספציפיים, חוסר יכולת לבצע השוואה בין הקליעים לבין כלי הנשק שהיו בשטח [בשל סירוב המשפחות לנתיחות שלאחר המוות], פגיעה מקליעי גומי שבהם לא ניתן לעשות השוואה בליסטית לכלי הנשק שירה אותם, ועוד קשיים רבים עימם התמודדנו – כל אלה מנעו מאיתנו, לצערנו, להגיע לתוצאות חד-משמעיות, ברמה הנדרשת במשפט פלילי, באשר לחשודים שניתן יהיה להעמידם לדין.
ג. במקרים מסויימים הגענו לכלל מסקנה, כי למרות המלצת הוועדה, אשר קבעה כי ביצוע ירי בנסיבות כאלה או אחרות היה שלא כדין, הרי שניתוח האירועים הנוגעים לאותן נסיבות בכלים של המשפט הפלילי, היה בו כדי למנוע מאיתנו הגשת כתבי אישום. כך למשל בכל הנוגע לניתוח טענת ההגנה העצמית שהעלו חלק מהחשודים, אשר הצדיקה לדעתם את השימוש בירי.
בחלק מהמקרים קבענו, כי אין בידינו די ראיות כדי לשלול את טענות החשודים האמורות, וזאת, בין היתר, בהתבסס על דברי הוועדה עצמה, אשר קבעה (בעמ' 333 לדוח שחיברה) כדלקמן:
"...נזכיר, שהיה זה בשלב שבו אזלה תחמושת הגז המדמיע, ולכוח לא היו אמצעים לבצע ירי גלילוני גומי. במצב זה, כשמתפרעים רבים מתקדמים לעבר קומץ של 12 שוטרים, תוך שהם תוקפים את השוטרים באמצעים שונים, הירי באוויר בניסיון להרתיע בוודאי היה מוצדק. כך גם לגבי הירי בנסיבות האמורות לעבר רגלו של מסית, לנוכח הסכנה הקשה והמוחשית בפניה עמדו חי [שמו של השוטר המעורב – מח"ש], אנשיו ואזרחים אשר נמצאו בסמוך מאחור."
ד. סוגיה נוספת עימה היה עלינו להתמודד, תוך שאנו צופים משפט פלילי עתידי, נוגעת להתאמתו של הכלי הפלילי להתמודדות עם החלטה מבצעית, המבוססת על שיקול דעת שהופעל על-ידי אנשי כוחות הביטחון, כשאלה מצויים בסיטואציה של פעילות מבצעית אינטנסיבית, וזאת גם כאשר למתבונן מן הצד, כמבקר לאחר מעשה, נראה ששיקול הדעת שהופעל היה מוטעה.
בחינת האירועים בהם עסקינן, הביאה אותנו למסקנה, כי על אף שמדובר היה בעימותים שבין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים, הרי שבחלק מהמקרים הסלימו האירועים לדרגה כה קיצונית (בכל הנוגע לרמת האלימות שהופעלה על-ידי אותם אזרחים), עד שנכון יהיה לבחון את האירועים הללו – בכל הנוגע לבחינת שיקול הדעת שהופעל על-ידי השוטרים – בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה בהתייחס להחלטות של אנשי כוחות הביטחון במהלך פעילות מבצעית.
ואכן, סברנו, כי בחלק מהמקרים שנבחנו על-ידנו, לא היה מקום לנקיטת צעדים פליליים, ולו בשל העובדה שאין זה נכון לעשות שימוש בכלי הפלילי מקום בו מדובר בהפעלת שיקול דעת (גם אם מוטעה) במצבים בהם עמדו אנשי המשטרה במהלך פעילותם במסגרת אירועי אוקטובר 2000.
להלן נבקש לסקור, בקיצור נמרץ, את האירועים השונים שנבחנו על-ידי מח"ש ואת הנימוקים לסגירת התיקים הנוגעים לאירועים אלה: