ויקי קנפו היא אב-טיפוס לאוכלוסיה רחבה, שקטה, נחבאת אל הכלים.
המצוקה הקיומית המתנהלת בחיי היומיום מנתבת את מיטב אונם המנטאלי והפיזי לסיפוק צרכים פיזיים: למצוא קורת גג, אוכל, תרופות, ספרי לימוד, מעט צעצועים לילדים, לגמור את היום, השבוע, החודש ללא עיקולים וצווי בתי משפט, פינויים וסילוקים משונים מביתם, מהטיול השנתי, מהגן או הצהרון.
הניתוב המחשבתי לקיום המדרג הבסיסי ביותר למזון וביטחון לא מתיר שארית אנרגיה לצמיחה והתפתחות, לבניית עתיד עשיר ורב-גוני, אגב, המצוקה כך נחקקת ומעגל הקסם מתמשך ומנציח את עצמו. שכונת מצוקה היא קרקע פורייה לזריעה ודישון של התנהגות אנטי-קונפורמיסטית.
התסכול ומבנה החיים היומיומי הבלתי-צפוי מקשה על קיום התא-המשפחתי באופן נורמטיבי להוות מודל לילד או יתד האוחז בו בשעה קשה, זה מעודד הרס עצמי ומוביל לפשיעה, סמים, עבריינות ומגוון בעיות התנהגותיות ונפשיות.
התאבדותו של נתנאל קנפו הוא זעקת הילד, גם בשם האם שנלחמה עד הסוף בשיניה כדי ליצור שינוי בחוקי יסוד אטומים וכובלים בשיטתם את הרוב ומאפשרים פריצה לפוליטיקאים, אנשי ציבור, ארגונים חברתיים, לשכות למיניהם, שניצלו את המומנט במאבקה לצרכיהם הפרטיים לשם יחסי ציבור מפולפלים ותמונת שער בעיתון.
בסופו של דבר האשמה העיקרית מופנה אלינו, ההמון הרחב, שאימץ לליבו את תרבות השתיקה וסולד ממגמתיות ומחאה לשם שינוי. הציבור הישראלי תורם במאבק למען הזדמנויות שוות דרך הכורסא וזפזופ בשלט הטלוויזיה עם אנחת קול הזדהות מתובל באמפטיה זעירה.
ערב ראש השנה, אלפי משפחות יוותרו ללא שולחן ערוך, מאות ילדים ימשיכו לחזור לביתם אחרי יום לימודים ארוך אל הדלות ומכאובי הרעב, נערים משועממים ושחוקים מנסיבות חייהם, שבעי תרבות רייטינג של עושר, מותגי אופנה, הון ושלטון, יישאבו אל הרחוב ובצעדי ענק אל חיפוש אלטרנטיבות "זולות" שלא תמיד הולכות עם החוק יד ביד בחברותא...