ערב אחד הזדמנתי למסעדה במרכז הארץ שאותה אני נוהג לפקוד מפעם לפעם. עוד אני שקוע במלאכת הניגוב הנפשעת - ניגש אליי בעל המסעדה, בידו פנס כיס קטן ובעיניו מבט ממזרי של איש הזומם דבר מה.
"בוא אחריי" אותת לי בעל המסעדה באצבעו.
הלכתי בעקבותיו אל מאחורי המסעדה, שם מקום הפחים ועגלות הזבל.
לאחר שנבהלתי כהוגן מהחתולים שזינקו מפחי האשפה, הגענו אצל דלת ברזל.
בעל המסעדה פתח את הדלת ונכנסנו פנימה.
חושך צלמוות. הפנס בקושי האיר.
בעל המסעדה: "אתה רואה?"
אני: "אני לא רואה כלום".
בעל המסעדה: "תסתכל טוב".
לאחר שהתרגלתי לחושך הבחנתי אכן בארגזי עגבניות, מלפפונים וגם בצל, שעל-פי ריחו כבר ראה מן הסתם ימים טובים יותר.
"תסתכל על הארגז הזה!" מצביע המסעדן בפנס לעבר אחד הארגזים שעל המדף.
אני ניגש אל הארגז וכמעט מתעלף:
ארגז קרטון מלא תיקים של בית משפט. לא סתם בית משפט. בית המשפט העליון.
מה התברר? אחד מעובדי בית המשפט העליון (שמו שמור במערכת...) לקח עימו את ארגז התיקים הביתה לסוף השבוע כדי להכינם לדיונים.
אלא שבדרכו הביתה החליט אותו עובד לצאת לבילוי מחוץ לעיר, והשאיר את ארגז התיקים למשמרת אצל בעל המסעדה, וזה החביאו במחסן הירקות.
עוד אנחנו במחסן ונכנס יאנג צה, העובד הסיני, כדי לקחת ירקות למטבח.
ניצלנו את ההזדמנות שאנחנו בהרכב שלושה ולא נזקקנו ליותר משתיים וחצי שניות כדי לעיין בתיקים ולקבוע כי נחה דעתנו ודין כל הערעורים להידחות.
ואם שופטי בית המשפט העליון חשו יום אחד שכמה מהתיקים שהונחו על שולחנם מדיפים ריח מוזר של בצל מקולקל במבטא סיני - הנה נפתרה התעלומה.