בניגוד למראות ולקולות הצוללים אל תהום הנשייה ברבות השנים, נשארים הריחות אותם שאפנו בילדותנו, והולכים איתנו תמיד.
אוויר העיר אפוף היום ריחות של עשן המכוניות והסטקיות, וזה גורם לי להתגעגע אל הריחות הפשוטים והטובים אשר ליוו אותי בדרכי לבית הספר. פריחת הפרדסים הייתה החוויה העזה מכולן. הריח המשכר נישא בכל רחבי המושבה והבליע אפילו את ריחות הלולים והרפתות.
אזכור גם את ריח האדמה הלחה הנהפכת בלהב המחרשה, את ריח השחת הנקצרת או ערימות שיחי הבוטנים המונחות לייבוש לאחר שנעקרו. וריח הגשם הראשון אשר רחץ את אבק הקיץ והביא עימו אווירת התחדשות ותקווה לשנה ברוכה.
והריח החמוץ של המתפללים עטופי הטליתות העומדים דחוקים בבית הכנסת הצר, וגם את ריח הבישולים הבוקע מכל בית בערב שבת, וכמובן את ריח ענפי הסכך הטריים של הסוכה. ולהבדיל - ריחות הפחם העץ מתנורי הכפר הערבי השכן, אשר דבק גם בבגדי תושביו בכל אשר ילכו.