היא מרחפת עם הגלגיליות. אין איש מלבדה. הרחבה שלה. לכודה בתוך המוסיקה הפנימית שמרקידה אותה. היא מתנועעת בחינניות ומבטי האנשים עוקבים אחריה כצעיף של אור. היא נעה על הבמה ועיניה זורחות. רגליה מרקדות על הבמה וכל תנועה שלה מביעה חיוך. ידיה נשלחות אל המרחב אוספות בועות אוויר. המוסיקה מרעידה את נימיה. היא רוקדת במקצבים מתחלפים. רגליה נעות בקצב פנימי. כל ההבעה משתנה כשאנשים מביטים בה. איזו יכולת של תנועה ומעוף מניעים אותה לרקוד ללא הפסקה.
היא מרחפת כציפור נעה, כברבור ענוג על פני הבמה הבלעדית שלה. ריקוד מכושף, אומרים האנשים. ואני מביטה בה ממרחק של זמן. תנועותיה נוגעות במרחב אל תוך השקט מונפות ידיה. צווארה הענוג מוטה קדימה. גופה מתעגל בגמישותו. עכשיו היא נעה בתנועה סיבובית ואין מה שיעצור את המחול המכושף הזה שלה.
בדיוק לפני שנה חדלה לרקוד. האימונים המפרכים עם איתי בן זוגה לתחרות היו כזיכרון כואב בלבה. בדיוק שנה מאז חול המועד סוכות. הלב מתגעגע, עורג אל מגעו, אל אחיזת ידיו במותניה. האחיזה הבטוחה ההיא השרתה עליה ביטחון. איתי תמיד איתה. לא יוצא ממחשבותיה. היא רוקדת בשביל שניהם. כאילו הוא פורט לה את צלילי המוסיקה והיא מתנועעת עם נעלי הגלגליות שלה. בעיני הן נראות מגושמות וברגליה הן עדינות ומסיביות. שומרות על יציבות קרסוליה.
הם היו זוג ייצוגי במועדון הספורט. האימונים שלהם תמיד משכו קהל משולהב. ליר, זה היה שמה. הוריה קראו לה כך בשם הלטיני של שיר. בלטינית ליר נשמע להם מאוד ייחודי. הם למדו בכיתה האחרונה של בית הספר התיכון לאמנויות בקריית שרת. הטכניקות שאותן הביא איתי רק שיכללו את ריקודם המשותף. כשהניף אותה אל על היה מאושר מהביצוע. בתחרות הארצית השתתפו שלוש שנים ברציפות וקטפו את המקום הראשון. הפרס היה מעוצב בארד זוג מחולל. כל שנה על מדף מכובד בארון הפרסים היה מוצג גם פרס הכבוד שלהם.
תחרות הריקודים לזוגות ויחידים מתקיימת בחול המועד בסוכות כל שנה בעירי חולון, במרכז הפיס על שם קציר. ערב אחד חזרתי ממסלול ההליכה. סמוקת לחיים. לא היה זה מאמץ, אך היה חם בשלהי אוקטובר. ליר היתה אצלי בביקור והשאירה לי הודעה.
"דיתי, החלטתי להשתתף השנה בתחרות בשביל איתי. אני רוצה שתלוי אותי באמוניי. והרי יש לך נגיעה לריקוד. את מבינה בתנועה. הרי פעם היית רקדנית בלט".
רקדתי בלט קלאסי ארבע שנים, כשהייתי ילדה קטנה. אהבתי לריקוד היתה גלויה תמיד. אני עוסקת בתנועה משקמת של פצועים מתאונות דרכים. כאלה שכסא הגלגלים הפך לבן לוויה צמוד עבורם.
שלושה שבועות רצופים ליוויתי את ליר לבמות שונות בהן יכולה היתה להתאמן באין מפריע. הבטתי בהילוכה על בימת הפרקט מהילוך עדין ועד לתנועות ריקוד מגושמות וגסות כשהשמיעה מוסיקה במקצבים שונים. ראיתי את המאבק המתחולל בה. איבריה רטטו מהתרגשות. בהתחלה הייתי צופה ורושמת הערות. אחר כך נגשתי אל הקומפקט שהשמיע מוזיקה וסגרתי אותו.
"ליר, הקשיבי לי. את לא זקוקה למוזיקה חיצונית. המוזיקה שלך נמצאת בתוכך והיא תוביל אותך. הביטי אל עיני. לכי עם מה שאת מרגישה".
"זה לא קל, את יודעת".
"את רוקדת פעם ראשונה בתחרות ליחידים. יש בזה מן ההתרגשות שקיימת למי שהתנסה בחוויה בדואט. זה לא קל, אך גם לא קשה. מכל הטכניקות שרקדת עם איתי, את בטח מכירה תנועות מיוחדות שהוא אהב. תקדישי לו את הריקוד הזה והמוסיקה תבוא ממך ברגע שתרגישי מפוייסת עם לבך".
"בלי מוסיקה זה לא יעבוד".
"בואי ננסה. בטחי בי".
ליר רקדה. תנועותיה היו מהוססות ומקוטעות. תנועות סיבוביות של גלים מתקצרים הניעו את רגליה. היא חוללה כל פעם, לומדת את תנועותיה מחדש. יוצרת הידברות ישירה עם איבריה. רק כשהקשיבה אל לבה ידעה מה עליה לעשות. בהפסקות הקצרות למדתי ממנה מה היה איתי עבורה.
"היינו מתאמנים שעות ארוכות. לא תאמיני. אף פעם לא חשנו עייפות. המחול עבורנו היה סם החיים. עדיין אני מרגישה כך. כשאני רוקדת ואני בתנועה, איברי מתעוררים לחיים. אני מרגישה שהם מערסלים אותי, ממריצים אותי לרקוד. אסור לי להיות בחוסר תנועה".
"ואת דיתי, לא מתגעגעת לריקוד?"
"אוהו, את נוגעת בנקודה רגישה מאוד. ודאי שאני מתגעגעת. אני מגשימה את חלומי באמצעות מטופליי במועדון. תבואי פעם לבקר ולראות מופע שלהם. זו חוויה מענגת. אצלי כולם רוקדים".
"אני זוכרת את חול המועד לפני שנה. היינו ערב אחד לפני התחרות. חזרנו מאימון ארוך ומייגע. לפנינו על המדרכה התהלכה משפחה אתיופית מרובת ילדים. אחד הילדים תמיד ירד מהמדרכה אל הכביש. האם העירה לו באמהרית לחזור אל המדרכה. הוא לא שעה לאזהרותיה. כאשר לא הביטה אליו הילד הגיע בהילוכו עד לאמצע הכביש וכדרר כדור. קלטנו איתי ואני שמכונית מתקרבת ואיתי רץ אל הכביש. ממש בדקה ה-90 הציל את הילד אך רכב שבא מצד נגדי פגע בהם. איתי לא הרפה מהילד גם כשנפלו. אמו של הילד לקחה אותו מידיו. היתה המולה. עד שהגיע האמבולנס זה נראה לי כמו נצח. ישבתי עם איתי ואחזתי בידו כל הדרך. מסיכת החמצן היתה על פיו ועיניו הפקוחות נעצמו פתאום. הפראמדריק אמר לי שהחמצן כנראה גורם לו לישון. לבי נבא רעות במיוחד כשלפיתת אצבעותיו היתה חזקה בידי. כמו משהו שננעל".
"אני זוכרת את כותרות העיתונים. בוודאי היה לך קשה עם זה".
הדמעות זלגו על לחייה."לעיתים הייתי משתעשעת ברעיון, שאיתי חי והוא אחד ממטופלייך ואף עוזר לך להרקיד את שאר חברי המועדון. זה קשה. הוריו המתינו לנו בבית החולים. אני זוכרת שלקחו אותו אל חדר הטראומה בוולפסון. הרגשתי איך רועדות לי הברכיים ברעד מוזר שלא פסק. נצמדתי לקיר והתקפלתי בבכי. לא יכולתי להפסיק. כבר הייתי מוכנה לקבל אותו מצולק נפשית, אך חי. לפחות חי. אחרי שעה יצאו הרופאים ואמרו שהנזק הפנימי של איבריו כה קשה והם איבדו אותו. באותו רגע לא רציתי לחיות. אהבנו בין השקיעות והזריחות, אהבנו כמו באגדות, נסיך וסינדרלה. קראו לנו "הזוג המלכותי". הריקוד שלנו היה מהמם. אהבנו כמו בסיפורים. נסיך וסינדרלה, אלא שבשיר ההוא המלים מדברות על פרידה ואצלנו היתה אהבה גדולה, שאלמלא הצלת הילד ההוא, איתי היה בחיים היום".
"אז את השיר הזה איתי אהב. אנסה לנגן לך את המוסיקה בפסנתר. אני לא מאמינה שהמוסיקה קיימת בלי המלים. אנסה ונראה מה ייצא".
כשנגנתי את הצלילים ראיתי איך התנועות של ליר מתעוררות לחיים. לאט-לאט התנועות יצרו דיאלוג פורה עם הידיים ועם הרגליים. התנועות המגושמות והמסורבלות נעלמו. הרכות של הצלילים כמו ריחפו בקסם של מחול המכושף. היה רעד נוגה בתנועות הרכות והעדינות. אף פעם לא ידעתי שגלגיליות יכולות ליצור תנועות מעודנות על הבמה. בכל הפעמים הייתי מנמיכה את המוסיקה ומאפשרת לתנועות המחול לפרוץ אל העולם. המפגש בין צליל וצבע היה מדהים. בכל הפעמים שליר חוללה הרגשתי שצלילי המוסיקה מופנמים בתוכה. את הריקוד הזה בתחרות הריקודים היא מקדישה לאיתי. הוריו הגדילו לעשות ופתחו קרן לעידוד רקדני גלגליות על שמו.
ובערב המופע חשתי את הצמרמורת. ליר היתה לבושה בבגדי רקדנית לבנים שחרוזי כסף מנצנצים מכל תנועה שעשתה. על ראשה היה כתר זעיר כיאה לנסיכה. על כתפיה היתה גלימה כחולה ומלכותית שבאותיות של זהב נרקמו המלים "לאיתי באהבה". ברקע הושמעה המוסיקה שהקלטתי עבורה. הס הושלך באולם. היא ביקשה ממני להחליש את המוסיקה וברגע שיצאה אל הבמה, הקהל עמד על רגליו ומחא לה כפיים בתנועות קצובות.
עמדתי מאחורי הקלעים. "הקהל הזה יודע להעריך רקדנית מצויינת", היא הסתובבה אלי. ידעתי שהיא בוכה וידעתי שהיא תיתן היום את מופע חייה. הגברתי את המוסיקה והצלילים בקעו וגברו על מחיאות הכפיים של הקהל. לאט-לאט הקהל חזר למקומו ומחיאות הכפיים שככו. החלשתי את צלילי המוסיקה וידעתי - המוסיקה האמיתית שוכנת בלבה של ליר. המוסיקה הזו תוביל אותה הערב.
עם הידיים והרגליים נעה כציפור נוגעת בצלילים שאהב איתי. מחוללת לפי הצלילים שהכתיב לבה. הגעגוע הוליד חיוך. בכל תנועה מתרחקת ומתקרבת יצרה שפה אחרת.
על כפות ידיה היו שני רבידי פעמונים קטנים. כל תנועה מתעגלת ומתמשכת הפעמונים השמיעו צליל עדין ורך. כאשר תנועותיה הפכו לבורג מסתובב היתה משתחררת ממנו באמצעות סליל זהב קסום. האביזרים של איתי הובילו אותה אל פסגת העונג. חיוכה היה כצעיף של אור נישא אל על עוטף את התפעלות האנשים ביציעים. כל ביצוע של תנועת ריקוד לא שגרתית הובילה למחיאות כפיים.
הקהל התמוגג מנחת ועונג כשתם הריקוד שלה. הקהל עמד על רגליו ונתן לה כבוד של מלכה אמיתית על הבמה. היו שם עשרה שופטים שדירגו את הציונים. חמישה מתוכם הגיעו במיוחד מחוץ לארץ והחמישה הנותרים הם אנשים המבינים בתנועה ובמחול. חלקם כוריאוגרפים ומנהלי להקות כמו "ענבל", "בת דור" ואחרים. אנשים שחיים ריקוד ותנועה שנים רבות ויודעים את מלאכתם.
ליר עמדה לידי. הרעד עוד היה באיבריה. על מסכי ענק הוצגו הציונים של כל שופט. הקהל המשיך לעודד אותה גם כשהיתה מאחורי הקלעים איתי. לא היה לי ספק שיתנו לה 100 נקודות. היא הרימה את הרף. אף רקדנית בגלגיליות לא הגיעה לציון של 90. במקום השני היתה רקדנית עם ציון של 81 ובמקום השליש רקדנית קיבלה ציון של 78. כאשר קראו לה לקבל את הפרס המכובד, היא ביקשה ממני להצטרף אליה. לעמוד לידה. כשאחזה בפסלון הארד של הרקדנית אמרה כמה מלים: "אני כאן, מלווה בשני אנשים שנתנו לי להקשיב לעצמי. איתי, שאיננו פיזית אתכם על הבמה, קיים בתוכי. זה הריקוד שלו שחי בתוכי. איתי אהב את החיים כמוכם. החיים כה קצרים, היו סבלניים, גלו פתיחות וסובלנות כלפי זולתכם. אל תלחצו על דוושת הגז כדי להגיע במהירות למחוז חפציכם. זכרו תמיד שמאחורי כל כדור שמתפרץ אל הכביש נמצא גם ילד קטן הרוצה להשיב אליו את הדבר השייך לו.
"סעו בזהירות. גלו אחריות לבני משפחותיכם וגם היו אחראיים למה שקורה על הכביש. אם תכבדו אחד את השני לא תהיינה יותר תאונות דרכים. זה רק תלוי בכם. זו הצוואה של איתי להמשיך לחיות, כי החיים יפים וצריך ליהנות מהם. אני מודה לאיתי, היכן שאתה, על הכוח להתמודד עם הריקות שלך על הנוכחות הרוחנית שלך בחיי. אני מודה גם לדיתי על העידוד להקשיב לקולות הבאים מתוכי ולהמשיך את ניגון חייך. בלעדיה לא הייתי כאן על הבמה, מרגישה כמו סינדרלה".
הקהל הריע במחיאות כפיים קצובות. ליר מסרה לי את הפסלון ולחצה על הקומפקט. הפעם לא הייתי מאחורי הקלעים. הפעם הייתי על הבמה מוחה את דמעותיי. ליר ריחפה בין הצלילים. אין איש מלבדה. הבמה שלה. לכודה בתוך המוסיקה הפנימית שמרקידה אותה. היא מתנועעת בחינניות ומבטי האנשים עוקבים אחריה כצעיף של אור. היא נעה על הבמה ועיניה זורחות. רגליה מרקדות על הבמה וכל תנועה שלה מביעה חיוך. ידיה נשלחות אל המרחב, אוספות בועות אוויר. המוסיקה מרעידה את נימיה. היא רוקדת במקצבים מתחלפים. רגליה נעות בקצב פנימי.
כל ההבעה משתנה כשאנשים מביטים בה. איזו יכולת של תנועה ומעוף מניעים אותה לרקוד ללא הפסקה. היא מרחפת כציפור נעה כברבור ענוג על פני הבמה הבלעדית שלה. ריקוד מכושף, אומרים האנשים. ואני מביטה בה ממרחק של זמן. תנועותיה נוגעות במרחב אל תוך השקט מונפות ידיה. צווארה הענוג מוטה קדימה. גופה מתעגל בגמישותו. עכשיו היא נעה בתנועה סיבובית ואין מה שיעצור את המחול המכושף הזה שלה.