העם היהודי, הסוף?

אין בהיסטוריה האנושית סיפור הישרדות מופלא כמו של העם היהודי. עם אחד, יחיד ומיוחד, בוטח בעצמו, גאה בעברו, שגלה מארץ מכורתו לפני אלפיים שנה ונפוץ לכל פזורות העולם - ובכל זאת הצליח להמשיך ולהתקיים כיחידה אתנית, ייחודית, בעלת מאפיינים מזהים ברורים. אימפריות עולמיות שהתגאו כי השמש לעולם אינה שוקעת במרחביהן הגלובליים, באו והלכו, עלו ונפלו, נשכחו ונמחו מעל פני האדמה באלפיים השנים האלה. העם היהודי שרד את כולן. אפילו אימפריית הרשע האלימה של הרייך השלישי, שהציבה לה כאידיאולוגיה את "הפתרון הסופי לבעיה היהודית" - כבר אינה קיימת. ואילו העם היהודי, הכנוע, המושמד בגזים ובאש רובי סער נאציים עדיין כאן. ולא זו בלבד - אלא שהפעם יש לו גם מדינה וכוח להגן על עצמו מפני איומים חיצוניים. למרות כל אלה, עדיין לא חלפה הסכנה הקיומית המרחפת תדיר מעל ראשו של הקיום היהודי. אולם למרבה הצער, כיום, הסכנה הזו היא מעשה ידי העם היהודי עצמו. והחשש הגדול והמתעצם הוא כי אנו עומדים עתה בפני המסך האחרון בקיומו של העם היהודי הניצב בפני סכנת חידלון. כאשר הוקמה מדינת ישראל היו מייסדים ציונים חילונים. הם הסירו מעליהם את כל מאפייני דת אבותיהם והותירו, אולי מטעמים סנטימנטליים, רק סימנים מעטים ממנה - נישואין וגירושין על-פי הדת, קבורה על פי הדת, וכן - את ברית המילה. ועוד דבר אחד. לזכר המסורת החליטו האבות המייסדים לשמור על גחלת הדת שלא תכבה. לשם כך חוקקו חוק שלפיו ציבור קטן של תלמידי ישיבות יהיה משוחרר מהשירות הצבאי, כדי שיוכל להקדיש את חייו ללימוד התורה, במטרה לשמר את הדבק ששמר על עם ישראל, אלפי שנים, בכל גלויותיו: דת ישראל. וזה אולי היה - למרות הכוונה הטובה - זרע הפורענות, שפירותיו המרים מרתיחים כיום את החברה הישראלית בלהט יצרים של שנאה בין דתיים לחילוניים.

היישות המדינית החדשה שקמה בישראל הייתה מדינת ערכים ומוסר. הישראלים, באותם ימים ראשוניים, לא שאלו מה מדינתם יכולה לעשות בשבילם אלא מה הם יכולים לעשות בשביל מדינתם. הם אפילו היו מוכנים למות בשבילה. ואכן רבים ניספו במהלך מלחמת העצמאות ובמלחמות הרבות שבאו אחריה. הישראלים החדשים ראו בשרות בצה"ל ערך עליון, מכובד, רב תהילה. קצין בצה"ל היה בעל מעמד חברתי מועדף. קצין בכיר בצה"ל היה במעמד של "כמעט אל". ההבנה הציבורית הכללית קבעה כי צה"ל לא יכול לשגות. אם צה"ל מחליט - סימן שזה נכון, טוב וצודק. בשם הביטחון נישאו לא מעט דגלים כוזבים של להט וחזון, של סיסמאות כוחניות. והישראלים קיבלו את הדברים כדברי אלוהים חיים. כך אמרו המנהיגים, האבות המייסדים, וסימן שזו האמת. שזו הדרך הנכונה. עד מלחמת יום הכיפורים. אז, במפץ הגדול ההוא, התרסקו הרבה מוסכמות, התמוטטו הרבה אמונות סרק. צה"ל כבר לא היה הצודק תמיד, קולו של הביטחון שוב לא היה דברי אלוהים חיים. הציבור הישראלי למד, אולי בדרך הקשה ביותר, בתשלום של רבע רבבה ממיטב בניו שנהרגו במלחמה ההיא, את הלקח החשוב ביותר בתולדותיו: לפקפק, לשאול שאלות, לא לקבל כמובן מאליו כל דבר שמשמיעים מנהיגיו. ואולי אז הפכנו להיות ככל העמים. לטוב ולרע. זרע פורענות תרבותי נוסף נזרע כאשר הוקם בישראל ערוץ הטלוויזיה הממלכתי. במשך כעשרים שנה הייתה טלוויזיה זו הערוץ היחיד שפעל בישראל. במשך שנים רבות, רבות מדי, הייתה הטלוויזיה הישראלית למעין קול אדוניו, משהו כמו דברו המוחלט של האוראקל מדלפי. הפכנו להיות עם אחד וטלוויזיה אחת. והעם הזה קיבל את כל מה שראה ושמע בטלוויזיה כאמת לאמיתה. ומי ששלט בטלוויזיה - שלט בעם. העם היה מכור. כאשר החדשות שודרו, באותם ימים, בשעה 21.00 היו הרחובות ריקים מאדם. כוכבי הטלוויזיה היו לכוכבי העם. וכאשר התרגלו הישראלים לטלוויזיה הממלכתית פרצו לעולמם הטלוויזיה המסחרית וערוצי הכבלים. זה לא היה מזמן אבל זה היה אירוע היסטורי שהשפעתו השלילית כמעט חסרת תקנה. למה שלילית. מיום הקמתה, הייתה הטלוויזיה המסחרית הזו, הפועלת על בסיס של שיקולים כלכליים, חייבת למלא את משבצות השידור שלה בחומרי שידור שימשכו את מירב הצופים, כדי לזכות ברייטינג גבוה, שיענה על דרישות המפרסמים המשלמים ממון רב תמורת זמן שידור הפרסומות. כשרונות מקומיים לייצור החומרים המסחריים האלה אולי היו בישראל, אך לזכייני הטלוויזיה לא היה כסף ורצון להשקיע בייצור מקומי וגם לא זמן להמתין עד שהחומר יהיה מוכן. הם גם לא יכלו לדעת אם החומר שייוצר בישראל, יהיה קליט, טוב ומושך די הצורך בעיני ציבור הצופים. וכיוון ששם המשחק היה "לעשות כסף, ומהר" מה יותר פשוט מאשר לפנות אל שוק הטלוויזיה הגדול בעולם, השוק האמריקני, ולרכוש בו מכל הבא ליד - כמובן מתוך שיקול מנחה של מה שיותר זול יותר טוב.

התוצאה הייתה ברורה ומיידית: המסך המסחרי בישראל הוצף, בצד מספר קטן של יצירות מקוריות ותכניות חוץ טובות, בשפע ג'אנק של השוק האמריקני. הזכיינים ייבאו את כל הרע בלי כל שפע הטוב והחשוב שיש בתרבות האמריקנית. ואנו, בעל כורחנו, הפכנו במשך השנים להיות "מכורים" לסדרות בלשיות, טובות ורעות, חידונים, שעשועונים רדודים נושאי פרסים, סרטים שהסקס ולעתים אף סקס אלים הוא המסר העיקרי שלהם, מוסיקת רוק ופופ עם כל ה"תרבות" השלילית של כוכביהן, סרטים מצויירים עם מסרים אינפנטיליים בצד תכניות לילדים ולנוער שמשכו קהל צופים בשיטות מכירה משוכללות שמכרו כל דבר, פרט לתרבות ישראלית, פרט למסורת יהודית. הפועל היוצא מכך היה מצטבר ומכריע: רוב הדור הישראלי הצעיר התחנך, במסגרת הנוחות המנוונת של הצפייה בטלוויזיה, להיות חיקוי של דור אמריקני, ללא הערכים החיוביים של החברה האמריקנית. דור חדש שאינו רואה בישראל מולדת ומכורה. שמוכן לחיות בכל מקום בעולם ולא בהכרח בישראל. שכיברת הארץ הקטנה הזו, נחלת אבותיו ההיסטורית, לא הייתה עוד מולדתו. שארה"ב היא משאת נפשו וחלומותיו, מכורת נשמתו. דור שינק מן הטלוויזיה אמיתות מסולפות, סלקטיביות לשלילה בהרבה מקרים, של ההוויה האמריקנית. הדור הישראלי הצעיר שגדל ופרח בישראל בשנות הטלוויזיה המסחרית, דור העתיד להוות את חוט השדרה העיקרי של החברה הישראלית, לא התחנך על ברכי המסורת וההיסטוריה היהודית, כי הוא לא למד אותם בבית אבא וגם אין לו סבלנות ורצון ללמוד. זה דור שברובו נטול כבוד לדת ולמסורת. חסר ידע הולם על תולדות עמו, דור שעם חלב אמו הוא יונק תרבות קיטש אמריקנית האופפת אותו מעל מסכי הטלוויזיה בכל אשר יפנה. דור שגיבורי תרבותו הם מנחי שעשועוני בידור, שנושאי הערצתו הם כוכבי-דמה בתפאורה אמריקנית, וגם דמויות בובתיות, לא אנושיות, של מסעי פרסום, דור שחלק ניכר מן המנגינות המתנגנות בדמו הן של ג'ינגלים שוטפי מוח, או זמרי פופ ורוק המחקים, תוך התבטלות, תרבויות זרות.

מי שהגן על עצמו מפני ההשפעות השליליות של הרעה החולה הקרויה "תרבות של טלוויזיה מסחרית" היו היהודים החרדים. החרדים אוסרים על הצפייה בטלוויזיה באיסור חמור, אפילו על צפייה בחדשות. הם גם לא רוכשים מכשירי טלוויזיה. וכיוון שהציבור החרדי בישראל מונה כיום כ-800 אלף איש, שבגלל הגידול הדמוגרפי המהיר שלהם, מספרם הולך ורב מדי שנה - הולך וגדל, במקביל, מספרם של אלה הגדלים רק על-פי כללי הדת והמסורת היהודית העתיקה. שיריהם אחרים, אמונתם אחרת, כאן מולדתם ההיסטורית. כל אבן כאן, קדושה בעיניהם. וכך, ממש לנוכח עינינו, מתהווים בישראל, שני עמים. האחד: ישראלי-חילוני בעל תפיסת עולם דמוקרטית-ליברלית, תרבות אמריקנית, שמכורתו יכולה להיות כל מדינה בעולם המערבי ו"אלוהיו" הוא בית המשפט העליון. והשני: עם יהודי דתי חרד, מאמין בתורת ישראל האלוהית, משוכנע כי כאן "נחלת אבותיו" וכי רק דת ישראל תציל את העם היהודי מהיטמעות והתבוללות בין גויי העולם, נחוש בדעתו כי חוקי "ההלכה", הם החוק האמיתי והיחיד של העם היהודי, חוק העומד מעל לכל חוק שחוקקה המדינה החילונית. אך לא רק אי הידיעה הבסיסית והרעייה בשדות זרים עושים את הדור הישראלי החילוני העכשווי לשונא כל מה שמייצג את דת ישראל. תרומה מכרעת לשנאה הזו נובעת גם מהקיטוב התהומי בחברה הישראלית בעקבות העובדה שרבבות בני ישיבות חרדים אינם משרתים בצה"ל וחלקם של הפטורים משירות בצה"ל, צומח מדי שנה, וזאת בשעה שדור שלם של צעירים מקדישים, מיד לאחר תום הלימודים בתיכון, שלוש שנים ממיטב שנותיהם, לשרות בצה"ל, ולעתים אף מקריבים את חייהם להגנת המדינה. השנאה הזו מתעצמת מאד דווקא בעידן "אינתיפאדת המתאבדים" שבה נרתם כמעט כל הכוח הלוחם - סדיר ומילואים - למלחמת הקיום החדשה של מדינת ישראל ואילו החרדים נלחמים רק "באוהלה של תורה" או בהשתמטות פשוטה, וממשיכים לחלוב בשפע את עטיני המדינה המצטמקים.

אבל לא רק הפטור המאסיבי הניתן לתלמידי הישיבות, כשרים ומתחזים, מרתיח את החילונים. מכעיסה אולי יותר העובדה שפוליטיקאים חילונים, העומדים בראש מדינת ישראל, שתקציבה מבוסס על ההכנסות והרווחים של האוכלוסייה החילונית העובדת, מממנים מתקציב המדינה את לימודיהם וקיומם של הצעירים החרדים הפטורים משירות צבאי. במלים פשוטות: המערכת הפוליטית החילונית, כדי לזכות בהמשך קיומה בשלטון, משלמת הרבה מאד מיליארדים - פרי עמלו ויגיעתו האישית של הציבור החילוני - כדי לשמר את יכולתם של הדתיים לחיות על פי אמונתם. שיאו של התהליך "קורע החברה" הזה הגיע ממש בימים אלה כאשר כנסת ישראל החליטה, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, לעגן בחוק את הפטור משירות צבאי שניתן לתלמידי הישיבה. ישראל רותחת בימים אלה. מרמה של כעס וזעם עברנו לרמה של שנאה בין חילונים לדתיים. שנאה כזו, כך גם למדנו מן ההיסטוריה היהודית, מוליכה למלחמת אחים. מלחמה על השליטה ברוחו ובנפשו של העם המיוסר הזה. מלחמה בלי פשרות שבה רק אחד משני הצדדים יכול לנצח. כל הסימנים כיום מראים כי אם לא יחול שינוי מהותי במשוואה הקיומית הזו החילונים עתידים להפסיד במערכה. ומה אז? אולי ישראל תהפוך להיות מדינת הלכה, שמיצוות האל תהיה החוק האחד והיחיד המנחה את סדר חייה. ואולי, אלוהים ישמור, אנו עומדים כיום בראשית הפרק האחרון בקיומו של העם היהודי. בפרק הסוף. לקראת המסך האחרון. אם החילונים יפסידו במערכה ויתחילו לבקש להם מכורה אחרת, בארה"ב למשל, לא יהיה לעם הזה צבא, לא יהיה לו כוח לשרוד מול שונאיו, לא יהיה לו קיום לאומי. מאות מיליוני המוסלמים המקיפים אותנו בשנאה בוערת, יצטרכו רק לצעוד לעבר ירושלים, כשהם זועקים את הסיסמה "אללה הוא הכביר", כדי לכבוש את עיר הנצח היהודית ולהחזיר לשלטון בארץ ישראל את עטרת האיסלאם. ובלי מולדת ומדינה עצמאית שוב לא יהיה קיום לעם היהודי. אלפי שנים, בערב ליל הסדר, במסגרת קריאת ההגדה של פסח, נוהגים בני העם היהודי העתיק, בכל פזורותיהם ברחבי העולם, לקרוא בקול גדול את הפסוק "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". בדור הזה אולי ראוי היה לקרוא ולומר ולהזהיר: "בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו ואילו בדור הזה אפילו הקדוש ברוך הוא לא מצליח להציל אותנו מידי עצמנו".