חוקת הליכוד אוסרת על המורשע בפלילים להיבחר מטעמה לתפקיד ממלכתי אלא אם עברו חמש שנים מאז הרשעתו. נתניהו מבקש עתה להאריך זאת לעשר שנים, מתוך חישוב כי כך בפרימריס הבאים לא יוכל משה פייגלין להתמודד על הנהגת הליכוד.
פייגלין הורשע בהמרדה כאשר הפגין כנגד הסכם אוסלו. הנשיא ג'פרסון אמר בזמנו כי "כאשר המשטר מושחת מקומו של האדם ההגון בכלא", ואכן שם (ליתר דיוק בעבודות שירות) היה משה פייגלין לאחר פרוץ הסכמי אוסלו. נתניהו מבקש עתה לנצל זאת באופן ציני כדי לסלק את פייגלין מדרכו. גם לימור לבנת מצטרפת ליוזמה. הסיבה שמביאה את שני אלו לרדת כ"כ נמוך אינה רק שיקול פוליטי קר. מדובר בנקודה מרכזית בפוליטיקה הישראלית ולכן כה חשוב להבינה.
אפשר לחשוב בתמימות כי לדעת לבנת ונתניהו אין מקום לאידיאולוגיה של פייגלין בתנועת "שתי גדות לירדן". אולם אז עולה השאלה מה פשר הברית של נתניהו עם עוזי לנדאו? לבנת גם טוענת כי, אינה מתנגדת לחיזוק התא המשפחתי, או לחיזוק הזהות היהודית של ישראל (תוך הדגשה על התנגדות לכפיה דתית), כפי שמציע פייגלין.
מדוע איפוא הניסיון הכמו אנטישמי, להצמיח לפייגלין קרניים?
הפרת חוקי המשחק נראית קיצונית מדי עבור קרב רגיל מול יריב פוליטי. לבנת ונתניהו מתנהגים כאילו פייגלין מאיים על עצם קיומם הפוליטי. מדוע?
האגף הימני בליכוד מעריך ומכבד את פיגלין, (מיכי רצון, על המתקפה של לבנת: "זהו ציד מכשפות לא ראוי", גלעד ארדן: "ללא ספק יש פה דמוניזציה מוגזמת של קבוצת אנשים איכותית"). מי שתוקף את פיגלין הוא אותו אופורטיוניזם פוליטי המתחפש שוב ושוב לימין. רק הוא חש מאוים על ידו. מדוע?
זוכרים את האולטימטום שנתניהו ולבנת הציבו לשרון בעניין ההינתקות: "או משאל עם או פרישה"? משאל עם לא היה וגם פרישה לא. לימור לבנת כבר למחרת (!) זחלה למשרד של שרון וביקשה סליחה ומחילה. זהו הפרצוף האמיתי של תוקפי פייגלין.שורש הדברים הוא גם הטרגדיה של הציבור הימני בארץ.
הימין בישראל הוא קהל שבוי. קולות מובטחים. דבר זה הופך אותו לגורם שאין צורך להתחשב בו. נתניהו יכול היה לעצור את ההינתקות אולם הסתפק בהעמדת פנים. דבר זה לא מנע ממועצת יש"ע להלחם בפרימריס למענו. גם לבנת לא הפסיקה לדבר כנגד ההינתקות אולם בכל ההצבעות הרימה ידה בעד.
איש ימין אמיתי ואיכותי כעוזי לנדאו פרש מהמירוץ לראשות הליכוד והעביר את תמיכתו לנתניהו. נתניהו אינו צריך להתאמץ. הימין שלו. זו הסיבה היחידה לכך שציבור כה גדול הוא חסר כל השפעה פוליטית.
נתניהו צריך לחשוש רק מהשמאל ומהמרכז, תמיכת הימין מובטחת לו. כך היה הדבר בעבר וכך הדבר גם עכשיו. חוץ מ...אנשי מנהיגות יהודית.היחידי שמוציא את הרגל מהשורה הוא משה פייגלין. מנהיגות יהודית טוענת כי אין הבדל אמיתי בין שרון, נתניהו, שלום או עמיר פרץ. השמאל ימשיך לשלוט באמצעות כל אחד מהם. האיום העיקרי של נתניהו,לבנת ודומיהם הוא "אם לא אנחנו יגיע פרס". זוהי למעשה גזיזת השערות של הימין, זהו אמצעי הסחיטה המנטרל את הימין ומוחק את כוחו.
הבעיה אצל פייגלין היא שאין הוא מוכן להיסחט. ההתמסרות הכל כך קלה של לנדאו לנתניהו, למרות כוונותיו הטובות, הפכה אותו לחסר השפעה של ממש. לנדאו לא יהווה בעיה. כל אלו ששלשלו "נתניהו" לקלפי למרות שהם מאמינים "פייגלין", הם כאלו שאין צורך להתחשב בהם. קולם מ ו ב ט ח. גם אם נתניהו ייתן יד להינתקות הבאה, הם ימשיכו לבחור בו ולעבוד עבורו.
הבעיה היא פייגלין ותומכיו. אלו שמעיזים לנתץ את כבלי השעבוד של הימין. אלו שמסירים את המסיכה מעל לימור לבנת ומציגים אותה כפי שהיא באמת. אלו שאינם מוכנים להתמכר לאשליה. אלו שיודעים שאם לא נלחם, נשאר מאחור, מוכים, חבולים וחסרי השפעה.
פייגלין לא הסיר את מועמדותו לראשות הליכוד, למרות שבכך איים להביא את נתניהו לסיבוב שני. פתאום גילה נתניהו ציבור ימני שתמיכתו בו אינה מובטחת. לו היה נתניהו נאלץ להתמודד בסיבוב השני היה עליו להזיע ולהתאמץ כדי להבחר. כדי לקבל את תמיכת פייגלין היה עליו להתחייב פומבית לכמה דברים חשובים. בפעם הבאה שבה היה חושב לזגזג שמאלה, היה מבין כי ישלם על כך מחיר.
מנהיגות יהודית מאימת לשחרר את הימין ולהופכו לגוף שיש להביאו בחשבון. פייגלין הוא הראשון להציב אלטרנטיבה אמיתית לשלטון האוליגרכיות. הוא זה המאיים להפוך את הימין מעדר כבשים הפועים בעוצמה, אך הולכים בצייתנות אחר זה עם הפעמון, לנמרים שאי אפשר להתעלם מהם. התנהגות כזו מסכנת את האופורטיוניזם הפוליטי של לבנת ונתניהו.
