מלחמת ששת הימים ב-1967 היתה אומנם מפלה ניצחת לצבאות ערב אבל, במבט לאחור, מתנה נפלאה לתנועה הלאומית הפלשתינית. לראשונה התאחד רוב העם הפלשתיני תחת מטריה פוליטית אחת - ישראל, ונהנה מחופש תנועה יחסי ומחידוש הקשרים המשפחתיים, החברתיים והלאומיים.
העם הפלשתיני שהיה תחת שלוש מטריות פוליטיות, והושפע משלושה תהליכים שונים, התאחד לעם אחד המזין תהליך אחד של מאבק לאומי בישראל.
תהליכי ה'ירדניזציה' המואצים בגדה הפכו ל 'פלשתיניזציה', ערביי ישראל הפכו לפלשתינים אזרחי ישראל, והעזתים לחלק מההתגבשות הלאומית המתהווה.
אולי התוצאה מרחיקת הלכת ביותר היא שהסכסוך בינינו לערבים, כסכסוך בין מדינות, הפך למאבק לאומי בינינו לפלשתינים, כשפתרון 'הבעיה הפלשתינית' כולה מונח על כתפי ישראל.
מעם מתגונן מול השאיפות הערביות להשמידנו הפכנו לעם כובש שאחראי לפתרון בעייתו של העם "הנכבש", שקודם לכן היה חלק מהחברה והעולם ערבי.
ממצב של כמה אחראים לפיתרון הבעיה הפלשתינית הפכנו לבעליה הבלעדיים. עד כמה חדרה לתודעתנו התובנה שאנחנו אחראים בלעדית לבעיה הפלשתינית, ולכן גם רשאים וחייבים לבקר ולשלוט בהם, ניתן ללמוד בעיקר מהוויכוח בינינו.
הוויכוח אם עשינו די למען 'השלום' המיוחל בינינו לפלשתינים, האם פעלנו די לחיזוקו של אבו מאזן, האם אנחנו באמת אחראים להתחזקות החמאס.
הוויכוח הזה יוצא מנקודת הנחה שבחברה הפלשתינית אין תהליכים עצמאיים, אלא רק שיקוף ותמונת ראי של המדיניות הישראלית. יש בחברה הפלשתינית מאבק בין-דורי בין ההנהגות השונות, יש אצל הפלשתינים מאבק על חוק, סדר וממשל תקין מול שחיתות ואנרכיה, יש מאבק בין חזון מוסלמי לחברה חילונית יותר, ובעיקר יש חילוקי דעות עמוקים לגבי המשך הסכסוך איתנו.
המלחמה בעירק נגד ארה"ב משפיעה על הפלשתינים לא פחות מהמלחמה נגדנו. ממילא כל מה שלא יתהווה מתוך החברה הפלשתינית עצמה, ומהדיאלוג הפנימי שבה לא יחזיק מעמד ולא יזכה ללגיטימציה בחברה הפלשתינית.
בצדק אין לחברה הפלשתינית שום מחויבות לעמוד בציפיות שלנו כישראלים, וודאי לא בקצב שאנחנו רוצים. יש להם מחויבות טבעית רק לעצמם.
אפילו את האשראי המדיני שקיבלנו בעקבות ה'הינתקות', מוססנו על וויכוח עם ארה"ב והעולם על מידת המשך שליטתנו בגבולות עזה: וויכוח עקר על המצלמות במעבר רפיח, על מעבר הסחורות בכרם שלום ועל הנמל העתידי בעזה.
משל לא התנתקנו באמת מעזה, אלא שינינו היערכות משליטה על עזה מבפנים לשליטה מבחוץ. יש לנו מעטפת מכס משותפת, רשת חשמל משותפת, מטבע משותף ותלות כלכלית כמעט מלאה שלהם בנו.
כל התפתחותה של החברה הפלשתינית, הכלכלה והחזון הלאומי - הכול נעשה מולנו, בתוכנו, ולפי רבים וטובים גם באחריותנו המלאה, שהרי 'בגללנו' אבו מאזן חלש ואין עדיין 'שלום'.
כל מי שמציג תוכנית מדינית שבה הכול מתחיל במילים 'אילו הפלשתינים יעשו כך וכך', 'יתנו-יקבלו' הרי שהוא מאמין ביכולתנו לעצב את התהליכים בחברה הפלשתינית לרצוננו, או שהוא מחפש תירוץ להתחמק מההכרעה. בשני המקרים הוא דן אותנו לקיפאון מתמשך ורב שנים, כאשר הבעיה הפלשתינית תופחת ומתעצמת וכולה באחריותנו המלאה.
דרושה, לכן, מדיניות המאפשרת לנו ולפלשתינים להיחלץ מהתלות ההדדית לכיוונים שאינם מאיימים זה על זה. מדיניות חדשה של 'הינתקות' מלאה, מהותית ומעשית מהפלשתינים שבה, ככל שאנחנו מתנתקים מהם כך אנחנו פותחים להם את הגישה לעולם הערבי, כדי שההתפתחות הפלשתינית העתידית תשתלב כלכלית, חברתית ואולי פוליטית גם במדינות ערב השכנות, ולא תהיה תלויה בלעדית במערכת היחסים בינינו.
ההינתקות מהפלשתינים צריכה להתחיל בתוכנית הדרגתית לניתוק התשתיות המשותפות, לביטול מעטפת המכס ולהפחתת התלות הכלכלית שלהם בנו למינימום האפשרי.
את הפיתוח הכלכלי הפלשתיני צריך להפנות לשותפות עם מדינות ערב, ואנ נהיה רק אחד המרכיבים ולא החשוב שבהם. המעבר של פלשתינים לישראל יעשה באמצעות דרכון במעברי גבול מסודרים, וכך גם מעבר הסחורות והשירותים.
במקביל ישראל צריכה להימנע באופן מוחלט מלהתערב בין הפלשתינים למצרים וירדן, למרות הסיכון הביטחוני, ולאפשר את זרימת הסחורות בין הרשות לעולם הערבי ולעולם בכלל באופן חופשי.
בתוך כך לעודד נמל בעזה ושדה תעופה בדהנייה, כדי להאיץ את הכלכלה הפלשתינית העצמאית. במקביל צריכה ישראל להתכנס לגבולות דמוגרפיים ,שאינם מפותלים מדי ושמשאירים לפלשתינים שטח להתפתחות סבירה בעתיד.
כדי לאפשר קשר מלא עם ירדן לערביי הגדה על ישראל לפנות חלק גדול מהבקעה, שמיושבת היום בדלילות, ושתפקידה כרצועת ביטחון מפני גייסות הטנקים של החזית המזרחית המשולבת הירדנית, סורית, עירקית איבד מזמן מחשיבותו.
בתוך כחמש שנים צריכה ישראל להתייצב מיוזמתה מאחורי גבול מגודר ושמור בינינו לפלשתינים, כשבינינו מעברים בין לאומיים לבני אדם, סחורות ושירותים כמקובל בין מדינות.
כלכלת הגדה צריך שתתנהל באופן חופשי בזיקה לירדן, וכלכלת רצועת עזה בזיקה למצרים, כשלפלשתינים תשתיות משלהם או תשתיות המסתייעות באלו של מצרים וירדן. היחסים הכלכליים בינינו אסור שיהיו יחסי תלות, אלא יחסי כדאיות כלכלית בלבד, בכל תחום ששני הצדדים יפיקו ממנו תועלת.
כבר היום משמשת רבת עמון כבירה עורפית לרשות הפלשתינית. יחסי משפחה ונישואין בין אזרחי ירדן ותושבי הרשות הם בשיעור גבוה מאד, ויש זהות רבה בין שתי החברות.
יתכן שהבעיה הפלשתינית תקבל, במצב הזה, תפנית לסוג של ממשל משותף קונפדרטיבי עם ירדן, ולסוג של אוטונומיה בחסות מצרית בעזה. בכל מיקרה הבעיה הפלשתינית כבר לא תהיה יותר בעיה בלעדית בחצר האחורית שלנו. כיווני ההתפתחות של הסכסוך עם הפלשתינים יהיו רבים יותר ולא יעמדו בהכרח בזיקה ובתלות מוחלטת בנו, אלא יותר מתוך בחירה פלשתינית.
כמובן שהתוכנית הזאת תיצור הרבה תהליכים חדשים בסכסוך והתפתחויות בלתי צפויות, אולי בחלקן גם לרעתנו. וודאי שיש בה מטרד ביטחוני משמעותי לטווח הקצר, והאפשרות של קסאם על כפר סבא היא בהחלט תסריט מציאותי. גם בהכרזת העצמאות שלנו לקחנו שפע של סיכונים, כך גם מתיישבי גוש קטיף או יו"ש כשבחרו לקדם את חזונם החברתי מדיני נוכח סיכונים רבים.
אין בכלל אפשרות במזרח התיכון לקדם תהליך כלשהו בלי סיכונים, והסיכון הגדול מכולם הוא באפס החזון והמעש ובקיפאון.